קומיוניטי - פרק כריסמס בסטופ מושן - Community - Stop Motion Christmas episode

בלי קשר לבלוג הזה שווה להכיר את "קומיוניטי". הקומדיה הזאת, שמוכיחה את עצמה כפורצת דרך במגוון נושאים כבר מספר עונות, חוקרת מפעם לפעם את אפשרויות הפורמט.

הפעם מדובר בפרק מיוחד לחג המולד, שנעשה כולו בטכניקת סטופ מושן. בפרק עצמו, ששודר ב-9 בדצמבר 2010, מתייחסות הדמויות לעובדה שהן בסטופ מושן במודעות מלאה, והאנימציה המשובחת מנוצלת היטב לקידום העלילה: "Well, we can move around more. There is no point in being animated if you don't"/ Abed. העניין שריתק אותי המיוחד בפרק הזה היה הדיוק הגדול שהיה בהנפשה של הדמויות, והעיצוב שלהן, להתאמה לאופי הדמויות המקוריות: גם אם הבובות לא בהכרח דומות דמיון פיזי לשחקנים, ברגע שהם מתחילות לזוז (וכמובן לדבר, הדיבוב של השחקנים המקוריים) ברור מיד מי הדמות העומדת שם.

בשני קטעי הוידאו המצורפים ניתן לראות את הבובות המעוצבות של הדמויות בשני מופעים: האחד "ראליסטי" והשני "מדומיין" לכאורה. מומלץ להציץ בפרקים אחרים בסדרה (למי שעוד לא מכיר) להתרשם מהדמויות המקוריות ולחוות את האנימציה שלהם על בסיס היכרות עם הדמות. בסדרות טלויזיה זה לגיטימי לצפות שפרקים קודמים יהיו בסיס להיכרות של הצופה עם הדמות (בניגוד לסרט בו הבניה של מערכת היחסים הזאת מתחילה מאפס), והתכונה הזאת מנוצלת גם היא באופן מושלם.

"Community" is recommended anyway, animated or not. This somewhat revolutionary comedy, has been investigating format options for several seasons.

This it is a stop-motion animated Christmas special, aired on December 9-th, 2010. In this episode the characters are aware of their "animatedness", and the (magnificent) animation is used well to deliver the story: "Well, we can move around more. There is no point in being animated if you don't" /Abed. What I found fascinating is the extreme accuracy in the character animation applied in those dolls, and it's resemblance to the original series characters: even if the dolls themselves don't look much like the actors, once they start moving (or talking - originally dubbed by the actors themselves) it cannot be more clear who the character is.

In the attached videos you can see two designs of the dolls, one more realistic and the other more fantasy-like. I recommend to take a peak at other episodes of the series, to get to know the real characters a bit better, and then experience their animation. In TV series the characters' familiarity is developed throughout the series (while in cinema this relationship is established all though the film), and this unique quality is notices and well taken care of too.

פוסט על אופל יצירתי - A post about creativity darkness

בתחילת הדרך הספק גדול מהבטחון. כל ביקורת שלילית, התעלמות, או ליטוף על הראש אפילו מרגיש כאילו שהעשייה שלך לא באמת הייתה שווה את המאמץ. באנימציה הכאב גדול כי מדוברת בשעות, ימים וחודשים של עבודה אפילו. קיוויתי עמוק בפנים שלא אגיע אל המקום הזה לעולם, ואם ההחלטות שלי יהיו נכונות ויתקבלו בשיקול דעת ובזמן סביר אוכל להוציא תוצר שמוצא חן. זה אפילו עבד בשבילי לאורך זמן בלתי רגיל, והביא אותי לחשוב שצדקתיי.

לפני כמה שנים רציתי להרשם לבצלאל, ללמוד אמנות דווקא. היה לי טאץ' לזה בזמנו (גם הוא התנדף בגלל עליה ברמת הניתוח שבגללה ממש כיף להסתובב איתי במוזיאון, אבל לא אגע כנראה ביצירה מושגית יותר). שכנתי אמרה לי שבצלאל מרעיל, ולא בהכרח מסיבות אמיתיות וביקורת בונה. היא אמרה לי שאנשים יוצרים מהקרביים שלהם ושבוע-שבוע מגישים אותם קרביים לביקורת בכיתה, של תלמידים ומורים. אותה ביקורת שמקבלים שם לרוב שלילית, ואינה מבוססת על נוכחות או העדר איכות מהעבודה. לא חשבתי שתהיה לי בעיה להגיש עבודה ולהתמודד עם ביקורת שלילית, הרי ברור שלא בעיני כולם הדבר מוצא חן. התבדיתי, ולא הייתי צריכה ללכת עד בצלאל בשביל זה.

לפני כחודש ישבתי בבר תל-אביבי "מאגניב", הגעתי עם החצי השני לארוע אמנות מחתרתי, והוקרנו בו סרטוני אנימציה של סטודנטים שזה עתה סיימו את בצלאל. היכרות עקיפה מצאה אותנו מקשקשים עם אותם מסיימים שישבו על ספה ושתו בירה. לכולם היה מבט קרב בעיניים, כאילו הם מותקפים. הם היו חבורה לא קטנה, ופרט לשני יוצאי דופן היתה תחושה כאילו שהם יצאו עכשיו ממין טירונות הזויה.יוצא דופן היהובחור אחד שפרש מהלימודים בשנה שלישית,שבלט בשל העדר הבעת הבולדוג. לא יכולתי שלא לחשוב שיש קשר בין הדברים. מה עושים להם שם בבצלאל? פעם אחרונה שבדקתי טירונות היתה קצרה יותר מארבע שנים, וייתכן שמזיקה פחות?

ישנן דרכים כל כך רבות להכשל: אפשר ללכת לאיבוד בתוך העשייה, אפשר להתאהב בנושא בעיוורון ולא להצליח למקד את תשומת הלב, לשכוח שזה סרט ולא עבודת וידאו או קומיקס. אפשר כל כך לאהוב את הדמויות שלא עולה על הדעת לפגוע בהן או להשפיל אותן, למרות שזה מה שצריך לעשות. אפשר לפתח ארט בלתי אפשרי לביצוע, או לחלופין בלתי אפשר לצפייה של יותר משלושים שניות. אפשר לפתח הכל נכון אבל לפשל עם הסאונד, ושוב עולה השאלה האם הסאונד לא יותר חשוב לפעמים ממה שרואים? אפשר לעשות הכל נכון אבל לאחר את ההגשה ביום, או שבוע. כל הערך של העבודה בטל בשישים כשהיא לא מוגשת בזמן, או בקונטקסט המתאים. חודשים של עבודה יכולים להעלם, להתפוגג. עמוק בפנים אנחנו לא תמיד רוצים להציף אותם שוב, כי הביטול כל כך כואב.

כולם מתישהו נכשלים, השאלה היא איך להתרומם ולהמשיך ליצור? איך קמים ומתיישבים שוב לעבוד, למרות הפיתוי להישאר במיטה שתמיד אוהבת אותנו, טלויזיה שתמיד מעבירה את זמננו, לפגוש חברים ששמחים לראות אותנו, או ללכת לשיעור יוגה ארוך במיוחד, בשביל הגוף והנפש? איך לקבל שוב את העול היצירתי, ולשכנע שיש הרבה טוב שיכול לצאת מתחת לידיים?

רוב האמנים מנהלים לעצמם את הזמן. לעתים קרובות היצירה האישית היא בכלל לא מקור הכנסה, מה שמקשה עוד יותר לגשת לעניין וקופץ לו התירוץ של "עכשיו צריך לעבוד, כי צריך להתפרנס". אפשר להתחבא מהיצירה כמה שרוצים, אבל תמיד יגיע רגע שבו היא תזחל מתחת לקרקפת ותדגדג את הראש. זה לא יהיה דגדוג נעים כי אם דפיקה בדלת, נקישות עזות, קשות וכואבות, קול קורא "קומי ותחיי את החיים שאת רוצה!"

איזה פחד...

At the beginning doubt is greater then confidence. Every negative criticism, disregard, or even the wrong pet on the head feels like the work is not worth the effort. In animation the pain is worse, since it is a greater deal of hours, days and even months of work. Deep inside I hoped I never reach this place, and with the right decisions, made in a reasonable time I would be able to produce a fine product. It even worked out for me for a longer period of time then I could expect, and lead me to think this is possible.

A few years ago I thought about going to Bezalel School Of Art, for contemporary art actually. I had a touch for it (which evaporated as my ability to analyse art thoroughly grew. it made me a very fun museum buddy but I seriously doubt I touch this again). My neighbor told me Bezalel is poisonous, and not necessarily for good reason. She told me that people create from the depth of their guts, and serve those guts on a plate week by week, exposed to criticism of the students and teachers. This criticism is mostly negative, and not really based on presence or lack of Quality in the presented work. I didn’t think I would have problem with criticism, but I was wrong, and I didn’t have to go as far as Bezalel to learn that.

About a month ago I arrived with my other half to a trendy bar in Tel Aviv, to participate (passively) in an underground art event. There was a screening of animation shorts there, most of which were done by Bezalel graduates of that year. Through indirect acquaintance I found myself in conversation with those students. They all had this aggressive look in their eyes, as if they are under attack. The group was not small, and with two exceptions only, they looked like they just finished a weird military training camp. One of the exceptions was a guy who dropped out in the third year, and I couldn’t ignore the connection. What are they doing to them in Bezalel? Last time I checked, military training took less then four years, and probably was less damaging.

There are many ways to fail: get lost in the creation, fall in love with the subject or topic so blindly, forget that this is a film and not video art or comics. You can love your characters so much you can’t hurt or humiliate them, even though it is the right thing to do. You can develop art concept which is not possible to work with, or view for over 30 seconds. You can develop everything all right, but mess up the sound, and again the question of the importance of the sound in the all-in-all creation rises. You can do perfect but be late by a week, a day or even an hour. All value of work is lost once it is not seen. Months of work fade away, and it is so hard to raise them back from the dead, because the scorn hurts so bad.

Everyone fails sometime, and the question is how to get up and continue creation? How to sit and get back to work, even though the bed seems so soft and warm and loves us unconditionally, TV is always there to amuse us, friends who are always happy to see us, and a long yoga class is good for your mind and body? How to embrace the burden of creation and convince yourself that there is a lot of good which can come out?

Most artists manage their own time. Often their artistic work is not their income at all, which makes it even harder: there is always the excuse of “I have to make a living now”. You can hide from your creativity as much as you want, but there will be a moment it will crawl under your skin and tickle you in the back of your head, It won’t be pleasant, but more like a pound on the door, hard bangs echoing in your head, a voice calling “get up and live the life you want!”

Scary...

Chris Landreth - The Spine -2009

רבות נאמר על סרטו הקודם של לנדרת', ריאן. הסרט הוא דוקומנטרי המספר את סיפור חייו של האנימטור ריאן לארקין. אם לאמר את האמת, לא אהבתי את הסרט "ריאן". זהו, אמרתי את זה על סרט זוכה אוסקר. בעיניי הוא נורא ארוך ומאוד חוגג על היכולות הטכניות ולא תמיד לצורך.
The Spine הוא סרט עלילתי, קצר ומהודק הרבה יותר. אין מה להתפלא: העבודה על הסיפור, הדמויות וההכנה הקולנועית של הסרט ארכה כשנה, כאשר הביצוע לקח כשנה נוספת. למי שתוהה, אנימציה זאת עבודה מאוד קשה וארוכה, שדורשת המון זמן ותשומת לב, אבל גם קולנוע. פיתוח סיפור טוב, וההבנה איך להעביר אותו קולנועית, בונה את הסרט לפחות כמו הביצוע המעשי.
במרכז הסרט עומד זוג נשוי בשנות החמישים לחייהם, שמנסה לטפל בקשר תלותי מלא הרס עצמי והדדי. הדמויות פותחו כך שמצבן הרגשי כמו גם מצבם במערכת היחסים ניכר באופן העיצוב שלהן, ומשתנה עם תהפוכות נפשן. רעיון זה מוזר והגיוני בו זמנית, וכבר נעשה שימוש בו בעולם האנימציה. מה שמדגיש אותו עוד יותר הוא העובדה שהעולם סביבו בנוי בתלת מימד מאוד ראליסטי, כמו גם הסיפור שהסרט מספר. רגע השיא של הסיפור הוא נקודת מפנה בחיי דן, בה הוא "מגדל עמוד שדרה". הוא באמת מגדל עמוד שדרה, ממש פשוטו כמשמעו. הרגע הזה מקסים ומושקע מאוד מבחינה טכנית, מקבל את זמן המסך הראוי לו, מלווה בתנועת מצלמה שמגבירה את תחושת ההתעלות (דבר שאפשרי רק בתלת מימד מלכתחילה). הסרטון למטה מראה רישומי דמויות ושלבי עבודה שונים על הסרט, ומראה גם את הרגע היפה הזה.
באתר הרשמי של NFB ניתן למצוא עוד סרטוני מייקינג אוף, טריילר ועוד, ויום אחד הם יעלו לשם את הסרט באורך מלא.

Much was said about Landreth's previous film "Ryan". It is a documentary animation short telling the story of the animation artist Ryan Larkin. To tell you the truth, I don't like "Ryan". There, I said it about an Oscar winning animation short. In my opinion it is way too long and is indulging itself with technical abilities all over the place, not necessarily where it should.
The Spine has a fictional narrative, and an accurate and effective one at that. There is no wonder to that: the story development took a year, while the production of the film took another year. For anyone who wonders, animation is very hard work, which takes a lot of time and attention, but so is cinema, film-making in general. A well developed story, along with good cinematic understanding of it, constructs the film at least as much as the actual production.
This animation short revolves around a couple in their fifties, struggling with their marital problems in a co-dependent, self destructing relationship. The characters are developed so their mental state, and their state in the relationship, is shown on their appearance. This idea is both strange and sense-making in the same time, and was used before in the animation world. What makes it stand out here is the super-realistic (and ordinary) world the action takes place, as the story the film conveys. The peak of the story is a turn in Dan's life, as a result of which he "grows a spine". He really grows a spine, literally. This moment is charming and very well finished (technically), receives the appropriate screen-time, and is touched with an excellent camera movement (which is possible only in 3D to begin with). The video below shows some character sketches and different stages of the animation process, along with this beautiful moment.
The "making of"s can be found on the official NBF site. One day NBF will supply us with the full length film (about 10 minutes) on the website.

אחמד וסלים Ahmed and Salim

התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה מזמן, ואחר כך חשבתי שהוא כבר לא רלוונטי יותר. ושוב ושוב הופתעתי לגלות אנשים שלא מכירים את הפנינה האינטרנטית "אחמד את סלים". “שוגר זאזא” הם טום טרגר ואור פז, אחראים על מופת היוטיוב המדובר. למי מכם שלא מכיר עוד את האחים אחמד וסלים, פרק א’ בסדרה מופיע בהמשך. אחמד וסלים מג’ייף הם זוג אחים, בנים ליאסר מג’ייף. אביהם רוצה בכל ליבו שילדיו יביאו כבוד גדול למשפחה ויהרגו הרבה הרבה יהודים במעשי חבלה כאלה ואחרים, בעוד אחמד וסלים עצמם רוצים בעיקר לשחק גיטר הירו ולצבור חברים בפייסבוק, כאחד האדם בן גילם. הסדרה הופיעה תחילה ביו-טיוב, ופרק מסויים אפילו צונזר והורד מיו-טיוב, בגלל היותו אלים ופרובוקטיבי במיוחד. באיחוד האמירויות נחסמה הסדרה לצפיה. היוצרים ציינו שאינם מעוניינים לעשות צחוק מהאיסלאם אלא מהטרור..

כשנתקלתי לראשונה באחמד וסלים לא הפסקתי להתגלגל מצחוק. אם הסדרה מצחיקה או לא זה עניין של טעם, אבל בעיני גם אם היא לא מצחיקה קשה שלא לכבד את העבודה שנעשית כאן.

מהתשובות של אור ותום במפגש (שהיה כל כך מזמן שזה מביך לכתוב על זה רק עכשיו) הרכבתי כאן שבבי מידע אודות הסדרה. אם לא צפיתם - ראו הוזהרתם - הרבה מהכיף של הפעם הראשונה ייפגע.

אחמד את סלים נעשה לגמרי ע”י הצמד: פיתוח תסריט, עיצוב, איור, אנימציה, פלאש, אפטר אפקטס ודיבוב (הו הדיבוב!). אחמד את סלים הם לא הפרוייקט הראשון של הצמד. פרוייקט קודם, “מינדי והקוסם” (לא לבעלי לב חלש. אני אישית ממש רציתי שיחסכו ממני במפגש את שאר הפרקים אחרי שראיתי את הפרק הראשון, אבל הם לא חסכו...) שהיא גם סדרה אינטרנטית,הוטסה מיו-טיוב סמוך למדי לעלייה שלה. הניסיון שנצבר במינדי והקוסם ניכר באחמד את סלים: התסריט והעיבוד הקולנועי מדוייקים הרבה יותר, ואותה יצירתיות מופרעת מתועלת לפיתוח רעיונות לאחים לנסות להתחמק מהמשימה המוטלת עליהם באותו פרק. היום הפקת פרק בסדרה לוקחת שבוע ימים בלבד וכוללת הכל. זה קצב מאוד גבוה לתוכן כל כך מהודק ומגניב. מעולם לא הייתה יומרה לאנימציה אלוהית, אבל ההחלטות שמתקבלות לפתרון בעיות אנימציה הן קלות לביצוע ומבריקות על המסך. כאן נציין עוד עובדה מרתקת - הם אוטודידקטים.

לצורך הפקת הסדרה הומצאה שפה חצי מאולתרת על מנת להמנע מהתנשאות על ידי עשיית סרט באנגלית (משהו שהרבה אנימטורים בישראל עושים) ועם זאת לייצר משהו שבכל מקום בעולם ניתן להבין. הג’יבריש שהומצא כולל בתוכו המון התייחסויות רלוונטיות לחיינו, שנזרקים בקצב כל כך גבוה, שלא כולם מיד מגיעים לאוזן. אותן התייחסויות נכנסים גם בבימוי הסדרה, אופן כניסת הדמויות וקולות הצחוק של הקהל “מולו הוסרטה הסדרה”. הסדרה תורגמה על ידי מעריצים לשבע שפות שונות שהוכנסו בתור כיתוביות בתחתית הסרט. נתעכב ונאמר שרעיון הכיתוביות כתרגום לסרטים זרים הן “כחול לבן” - בכל מקום אחר בעולם מדובבים סרטים.

I meant to write this post a long time ago, and then decided it is no longer relevant. After stumbling upon more and more people who are not acquainted with the Youtube greatness “Ahmed and Salim” I release this post. “Sugar Zaza” is a duo: Tom Trager and Or Paz, are responsible for the discussed web-series. For those of you unfamiliar with Ahmed and Salim, the first webisode can be found embedded in this post. Ahmed and Saklim Medjayef are a pair of siblings, sons of Yasser Medjayef. Their father wishes with all his heart that his children grow up to be heroes and kill as many Jews as they can. As far as Ahmed and Salim themselves are concerned, they would rather play Guitar Hero and gather as many facebook friends as they can, as many of their age would. The series first appeared on Youtube, and one webisode was even censured off, for being extra violent and provocative. The Emirates blocked the channel. The artists mentioned that, and said that there was never intention to make fun of Islam and Muslims, but of terror.

When I first bumped into Ahmed and Salim I rolled on the floor laughing. Whether it is funny or not is a question of personal taste, but in my opinion, even if doesn’t even make you smile, it is still hard not to respect the quality of work invested here.

I compiled the answers given by Or and Tom on their Q&A (held in Tel-Aviv cinemateque so long ago it is embarrassing) into some kind of basic info, in hope to answer questions which may rise in your mind after watching the series. If you never watched Ahmed and Salim before, be ware of spoilers.

Ahmed and Salim are pure Sugar Zaza work: story development, design, illustration, animation, flash, after effects and dubbing (ho the dubbing!). Ahmed and Salim are not Sugar Zaza first work. An older project, “Mindy and the Magician” (not for the weak of heart! I really wanted to be spared of all episodes after being exposed to one, but the duo showed me no mercy...) is also a web-series, which was kicked out of youtube quite close to its uploading. The experience gained in Mindy and the Magician is visible in Ahmed and Salim: the story and the presentation are much more accurate. The same crazy creative energy is channeled towards the two brothers, and their tendency to avoid their fathers daily mission. Production of each episode takes one week, which is very short for such refined content. There was never any presumption for great animation, yet the decisions made while solving problems are easy to produce and no less then brilliant. Here I state another interesting thing: they are self-tought.

In order to avoid the arrogance of creating an Israely creation which speaks English (which many Israly animators do), and still appeal to audience world wide, there was a special, half improvised language invented for the series. The resulting Jibberish contains many contemporary life references, which bombard the viewer with such great speed, the ears cannot process them all at once. References can be found also in the film making aspect of the series: shooting angles, characters entrance and even the laugh track which was “recorded while filming”. The series was translated into 7 different languages by fans around the world.

They Might Be Giants

זה לא בלוג מוזיקה, אבל נתעכב בכל זאת על כמה לינקים שיצא לי להתקל בהם בהרצאה של "החוג לתולדות המוזיקה" (מדי יום שני, שעה 21:00 ב"קוזה נוסטרה" בנחלת בנימין. פרטים נוספים כאן וכאן).
הלהקה They Might Be Giants או בקיצור TMBG הוקמה בשנת 1982 ומאז פועלת במרץ בעולם המוזיקה העצמאית. בשנים האחרונות יצא להם להפיק מספר תקליטי ילדים, שחלקם זכו אפילו בפרסים נחשבים. העניין גרם לי לחשוב על הפקות אנימציה לילדים שנראות על מסכי ההורים שבינינו בשנים האחרונות, ונראה שיש חוקיות מסויימת לגבי אופן הגשת התוכן. הקליפים האלה מראים שאפשר אחרת. המוסיקה הנפלאה והסגנון המעניין של הסרטונים מאפשרים לגשר בין דורות שונים.

This is not a music blog, but I just couldn't help myself. They Might Be Giants (or in short TMBG) was founded in 1982 in Brooklin, and since then is active creating alternative music. In the last few years they produced a few award winning children records for children. This got me thinking about the animation productions running on parents' TV screens lately, and there seems to be a set of rules as to how kids animation should look and sound. These videos show there is another way. The great music and interesting design of the videos allow all generations enjoyment and education.

More about They Might Be Giants
Official TMBG website

S Legkim Parom ili Ironya Sudbi 1975

חשבתי שאני אכתוב לכם פוסט ארוך ומושקע על אחמד וסלים. אז חשבתי. מרוב שעבר הרבה זמן, אין סיבה לא לדחות פוסט ארוך זה בעוד שבוע. בינתיים, אחרי יותר מחודשיים של הפסקה, קבלו את הפתיח המקסים הזה לסרט שגדלתי עליו. זהו אחד מסרטי השנה החדשה, והפך לקלאסיקה בחברה הרוסית בעיקר בגללש שהוא (עדיין!) משודר פעם בשנה. הסרט עצמו עוסק באיש שמשתכר ערב השנה החדשה ועולה בטעות למטוס לסנט פטרבורג. בסנט פטרבורג הוא מגיע לבית באותה כתובת כמו ביתו שלו ונשפך שם לישון. בעלת הבית חוזרת זמן לא רב אחר כך והשאר היסטוריה.

אני רוצה שנשים לב דווקא לפתיח של הסרט, שעוצב ובוים על ידי אמן אנימציה לא מוכר במיוחד בשם ויטלי פסקוב. מחאה ברוסיה הקומוניסטית היתה "לא מקובלת" בלשון המעטה, ואיכשהו הסרטון הזה הצליח להשתחל לטלויזיה ובסופו של דבר אל לב העם.

I thought I will write a long nice post about Ahmed and Salim. It was so long since I started so there is no reason to delay this more thorough work for another week. After over two months of silence, I present to you this charming animated prologue for a movie I grew up with. This film is one of the New-Year films which became classics mostly due to the fact they were aired once a year, almost as a ritual. The film itself is about a man who gets very drunk on new-years eve and accidentally gets on a plane to St. Petersburg. There he reaches a house with the same address as his and falls asleep there. The homeowner returns not long after that, and the rest is history.
I would like to pay attention to this prologue, which was designed and directed by an unfamiliar animation artist named Vitaly Peskov. Protest in communist Russia was unacceptable, and yet this film (which is in no way political) found its way to the prime time television, and finally to peoples hearts.



links:
Irony of fate - English Wikipedia
Irony of fate - Russian Wikipedia
Vitaly Peskov - Russian Wikipedia

חיים ללא משקל - Weightless Life

חיים ללא משקל - Weigtless life

סרט זה (בלינק המצורף) הופק עבור ערוץ "קולטורה" הרוסי. הוא קצת ארוך אבל שווה את הצפייה, לכל מי שמתעניין באנימציה. הסרט סוקר את ההיסטוריה של הסטודיו "סיוזמולטפילם" שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה ברוסיה, המטרה לנסות "לתעש" את האנימציה. ההשראה להקמת סטודיו גדול הגיעה מאולפני וולט דיסני, שצברו באותן שנים תאוצה גדולה מאוד. נוצר מצב מעניין שבו הרוסים, הבנויים שונה תרבותית מהאמריקאים, "רודפים" אחרי האולפנים ובבת אחת מתרחקים מהם ומורדים בהם. יש התכתבות מתמידה בין העבודה של האולפנים. בסרט מרואיינים גדולי אנימציה רוסית, ביניהם חביב הבלוג יורי נורשטיין ופיודור חיטרוק. הקריינות טיפה מנדנדת, אבל שווה לראות מעבר לזה ולשמוע את אותם אנשים גדולים מדברים על העשייה שלהם ועל ההתפתחות שלה באולפנים.

אולפני סיוזמולטפילם אחראים על קלאסיקות על כמו "פו הדב", "נו פאגאדי", "קיפוד בערפל", "מוגלי" (ספר הג'ונגל), וסדרות סטופ מושן מופלאות וביניהן "צ'יבורשקה", שנהיה לימים הלוגו של האולפן.

This short documentary (in the link above) was produced for the Russian channel "Kultura". It is a bit long but worth the attention, to all those who are interested in animation. The film presents the history of the great animation studio "Soyuzmultfilm", which came to exist after WW1. The goal was to industrialize animation, the same as it was done in the popular Disney studios. The interesting thing is that the Russian studios found themselves both trying to be like the Disney studios and and trying to develop their own way of work. In the film there are interviews with the great people behind Russian animation, among those are Yuri Norshtein and Fyodor Khitruk. The narration is a bit nagging, but it is worth to see past that how those great people tell the story of the industry from their own perspective.

Soyuzmultfilm studios are responsible for classics such as "Winnie the Pooh", "Nu Pagadi", "Hedgehog in a fog", "Maugli" (the Jungle Book), and magical stop-motion films such as the unforgettable "Cheburashka", who became the logo of the studio.