Elizaveta Skvartsova - Wait, be so kind אליזבטה סקוורטסובה

לא ידעתי איך לתרגם את שם הסרט לעברית - אתם מוזמנים לעזור. מצאתי את הסרט אצל איאן לומסדן שמסקר בצורה מאוד נרחבת ומגוונת את עולם האנימציה היום ובכלל. בעקרון התכוונתי להמנע מלכתוב על דברים שהוא מצא וכתב עליהם, בעיקר בשביל לתרום אולי משהו חדש לעולם, אבל הפעם לא יכולתי להתאפק. מדובר בסרט הסיום של האנימטורית, סרט מ-2002 המספר אגדה על המפגש עם המוות. הסיפור מועבר בצורה מאוד עדינה, דרך איור קסום וקריינות מדהימה של ילד. הקריינות המעט אפאטית שלו, שנובעת מתמימות וחוסר יכולת להעריך רגשית את הסיפור, עומדת בניגוד לכובד הסיפור עצמו.

העבודה מזכירה לי שני דברים בו זמנית: הטשטוש, הקצב, וכביכול חוסר הקוהרנטיות המרומזת של הדימויים אל מול הסיפור שולחים אותי היישר לעולמו של נורשטיין, ואילו הבחירות החזותיות והריחוף בחלל מזכירים את העבודה של מארק שאגאל. גם מארק שאגאל הציג דימויים ייצוגיים בחלומות בצורת דמויות מרחפות באוויר, נמסות בערפל.

אני נמסתי, והזלתי דמעה במשרד.

I did not know how to translate the name of the film to Hebrew, in English it is called "Wait, be so kind". I have found it in Ian Lumsden's Animation Blog, which writes about the rich world of animation today. In general I did not want to write about the things he had found and written about, mostly since I wanted to produce some new input, but this time I just could not resist.

It is Skvartsovas final project, a film from 2002 which tells us a legend about meeting death. The story is told effectively both by the magical animation style and superb narration by a young boy. His tones' apathy is due to the young age and inability to fully understand the situation, stands in a beautiful contradiction to the heaviness of the tale itself.

This work reminds me of two things: The blurriness, rhythm and somewhat incoherence between the images shown and the story told send me directly to Yuri Norshteins work. The illustration style and the tendency of things to hover in the air remind me of Mark Chagall, who also drew representations symbols from dreams hovering in the air, representing the subconscious mind. His images float, appear and disappear melting into the fog.

I melted, and shed a tear, right in my office.

טרי גיליאם והקרקס המעופף Terry Gilliam and the Flying Circus

טרי גיליאם ידוע היום יותר כבמאי של סרטי הקאלט "ברזיל", "12 קופים", "פחד ותיעוב בלאס-וגאס" המופתיים, ועוד כמה סרטים מעניינים כמו "הרפתקאות הברון מיכנהאוזן", "טיידלנד" וכנראה ששכחתי חלק.

את דרכו התחיל דווקא כמאייר בעיתון סטודנטים, כאשר בעזרת תושייה ומקרה סינכרוניות התגלגל למערכת מגזין "!Help" המהפכני דאז ששימש השראה גדולה לגיליאם. על קורות החיים של גיליאם, ועל עשייתו הקולנועית יש טקסטים די והותר באינטרנט, ואם זה מעניין תמיד אפשר לקרוא. לרגל זה שנתקלתי בסדרה הדוקומנטרית על פועלה של קבוצת מונטי פייטון, נמלא ליבי השראה לחזור אל הקרקס המעופף, הפעם ממרומים של עשר שנים נוספות בגיל לפעם האחרונה שצפיתי בהם.

בקבוצת מונטי פייטון גילמן סיפק את קטעי האנימציה, עליהם שקד לבד במהלך הזמן שניתן להפיק תוכנית: הוא היה מגיע לישיבה שבה נאמר מה תהיה רוח הדברים בתוכנית לאותו פרק, ואחר כך היה מסתגר בחדרו, ומופיע שוב ליום העריכה כאשר בידיו אנימציות מוכנות.

טכניקת העבודה היא בעיקר קאט-אאוט מגוונים וצבעוניים, בלי חשש להשתמש בתמונות מן המוכן, מה שלמשווה לסרטונים מראה דאדאיסטי. הדאדא מגיעה לכדי שלמות גם בתוכן חסר המעצורים, ההפתעה הגדולה שבלא צפוי. חוסר הצפיות הוא בהתרחשות ההזויה מבחינה סיפורית, שבדרך כלל מלווה בסאונד אפקטיבי ומצומצם, מלווה במרחק שבין המדיום הראליסטי (צילום קאט אאוט או ציור מפורט) לבין ההתרחשות הכל-כך שונה מהמציאות.

תהיתי לאחרונה לגבי מידת הקשר למציאות שאמור להיות בסרט אנימציה. ברור הרי שאי אפשר לחלוטין להתנתק מהקרקע ולזנוח את כל החוקים, שכן ככה ייאבד הקשר עם הצופה לחלוטין. אם הצופה לא יכול לזהות חלקים מהמציאות שלו בסרט, בין אם באלמנט ויזואלי או בהזדהות רגשית עם הדמויות, הסרט לא מתקשר. מאידח יש גווני אפור - אם היינו רוצים חיקוי של המציאות לא היינו עוסקים באנימציה וגם כנראה לא בקולנוע. גיליאם מדגים יפה למדי כמה רחוק אפשר לקחת את המשחק הזה. העיסוק בדבר ממשיך להראות גם בקריירה הקולנועית העשירה שלו: "פחד ותיעוב בלאס וגאס" כולו על גבול ההזייה במודע ולעניין, "12 קופים" משגר את הצופה בין העולמות עד שהגבול מיטשטש. הדוגמאות בסרטיו עוד רבות, אבל אני לא יאיר רווה. בכל מקרה - הנה חתיכה מתוך "הקרקס המעופף". מגרד לי באצבעות....

:)

Terry Gilliam is today more known as the director of the cult films "Brazil", "12Monkeys", "Fear and Loathing in Las-Vegas", and a few more interesting features such as "The Adventures of Baron Munchausen" and "Tideland".

Gilliam had started his way as an illustrator in the student paper, and with a bit of gumption and luck he turned out to work for "Help!" magazine, which was both revolutionary at the time, and a source of great inspiration. About the history of Terry Gilliam there is enough material in the net, and if it is of any interest, one can read. Due to the fact I bumped into the Monty Python documentary series, I felt the desire to get back to the Flying Circus, this time with the addition of ten years to my age.

In the Monty Python group Gilliam provided the animations for each episode, on which he worked alone for the time there was to produce an episode: he would arrive to the initial meeting of every episodes theme, and once the theme was decided upon, he would close up in his room and animate, until he had to submit the final animation for editing into the episode.

The work technique is mostly cut-outs, diverse and colourful, without fear to use ready-made pictures and photographs, which gives the animations a DADA look. The DADA reaches perfection in the unconstrained material, the great surprise of the unexpected. The lack of prediction in the strange story, which is usually supported by effective sound, is accompanied by the distance between the realistic medium (photography or detailed drawing) and the completely obscene narrative.

I was lately wondering about the distance of an animation from reality. It is quite clear that you cannot completely detach from the ground and abandon all rules, since the viewer will get totally lost. If the viewer cannot identify parts of his own reality in the film, whether it is a visual element or familiarity with the characters emotions, the film does not communicate. There are shades of grey too - if we wanted to only copy reality we would not do animation or cinema at all. Gilliam gives a good example on how far you can get playing this game. The interest he has in this thing continues to show throughout his career later on too: "Fear and Loathing in Las-Vegas" is on the verge of the hallucination, "12 monkeys" sends the viewer back and forth between worlds until the separation is blurry. There are more examples, nut I am not Iair Rave (film critic). Any way - here is a peace of the Flying Circus animation. It really makes you wanna get to work :)

אנימציה סובייטית חלק ב' - Soviet animation part 2

סיוזמולטפילם ייצרו ערוץ יוטיוב שבו ניתן למצוא לא מעט קלאסיקות סובייטיות - להלן כתובת העמוד:
http://www.youtube.com/user/Soyuzmultfilm?blend=2&ob=1
(יום אחד אני אלמד לעשות לינק יפה בתוך הטקסט...)

קונטאקט - ולדימיר טרסוב 1978
סרט משעשע מאוד, שפרט להיותו מדהים, ניתן להבחין בו בשני דברים מאוד ייחודיים:
הדבר הראשון הוא השימוש הלא שגרתי במה שבתרבות המערבית מזוהה עם הפסקול של "הסנדק".
הדבר השני הוא החופש לערבב טכניקות וצורות חומריות שונות באותו סרט. פה ארחיב ואומר שאנו, הצופים, רגילים לראות סרטים שהשפה שלהם היא אחידה. אחידות השפה הזאת יוצרת עולם שלם וסגור שקל לנו יותר להתחבר אליו. הסיבה להרס חוקיות העולם הזה צריכה להיות חשובה, כלומר לתרום להעברת הסיפור. זה לא הסרט היחיד שבו נעזר הבמאי במספר שפות להפריד בין עולם פנימי של דמות לבין עולמה החיצוני, אבל זה הסרט הראשון (והאחרון) שראיתי שבו משתמשים בשפות שונות לחלוטין בשביל לאפיין דמות השונה מסביבתה.

הערות והארות בנושא זה יתקבלו בברכה.

"Contact" by Vladimir Tarasov 1978
This funny picture, besides being totally awesome, has two interesting things about it:
The first thing is the unusual usage of what is identified in the western culture with "The Godfather" soundtrack.
The second thing is the freedom to mix different looks and textures in the same picture. Here I would like to expand this topic, and say that we as viewers are used to films where the style is uniform throughout the picture. This uniform creates a fully constructed world which is much easier to bind to. The reason to destroy this set or rules which dictates this new complete world must be important, contributing to the story. This is not the only picture where the director uses several styles to distinguish between the characters different worlds, but it is the first (and the last) film I have seen which uses such a difference to characterize and enhance the characters difference from the surrounding world.

Comments on this will be warmly greeted.

"פילם פילם פילם" - פיודור חיטרוק 1973

סביר להניח שחיטרוק יחזור לבלוג הזה עוד כמה פעמים. הסיפורים שהוא בוחר לספר מכילים רבדים שמדברים לכל גיל, ברמות שונות של התייחסות ביקורתית. הסיטואציות הקומיות שנוצרות אצלו מגיעות ממקומות לפעמים מרירים מעט.

בסרט הזה הוא בוחר לדבר על העשייה הקולנועית. כמה השתנה היום מאז?

"Film Film Film" by Feodor Khitruk 1973

Khitruk will probably visit this blog a few times. The stories he chooses to tell consist of quite a few layers which appeal to any age with various levels of critical observations. The comic situations he creates come sometimes from bitter places.
In this film he chooses to talk about film making. How much changed today from then?

שתי הדמויות של טלי - Talis two characters

טלי מציגה: בימוי שתי דמויות. בדרך כלל תרגיל הוא תרגיל ואין סיבה לחלוק אותו עם העולם. אבל הפעם הייתי חייבת לשתף בעבודה של מישהי אחרת, כי היא כל כך מגניבה - רגע בחיים.

Tali presents: two characters. Usually an exercise is an exercise and there is no reason to share it with the world. This time I had to share someone else's work, because it is so cool - a moment in life.

Enjoy!

תרגיל Exercise

תרגיל אנימציה - בימוי של שתי דמויות.

An animation exercise - two characters.

Dodudindon - Gobelins

בודה קצרה של בית ספר צרפתי בשם Gobelins

ממתק אמיתי של אנימציית דו מימד קלאסית. בעיני העבודה הזאת היא מושלמת: האורך שלה מאפשר את הראוותנות הויזואלית (גם מבחינה פרקטית הפקתית וגם מבחינת עומס על הצופה).

שווה לבדוק את כל ערוץ היו-טיוב שלהם. הם עושים "סרטים של פעם" תוך שימוש בתחכום, השכל והרגישות שאופייניים לתקופה שאנחנו חיים בה עכשיו.

A short by a French school called Gobelins.

True candy of classical 2D animation. In my opinion this work is perfect: its length allows the visual extravagance (both in the practical way and in the way of visual load on the viewer).

It is worthwhile to check out their entire youtube channel. They create "old time films" while using the sophistication, intelligence and sensibility which are found in our modern days.

עבודה חדשה-ישנה - Old-New Work

לא התכוונתי לייבש כל כך הרבה זמן ללא עבודה מקורית. היו כמה קשיים טכניים בדרך אבל זה בעבר.
עבודת וידאו למסיבת ההשקה של מגזין A5 - גליון הרמיקס. אמני וידאו קיבלו קטעים מוזיקליים ומתוכם נתבקשו לבחור אחד ולעשות לו אינטפרטציה.
מוזיקה של יואב חורב.

אתר הבית של מגזין A5:

http://www.thea5magazine.com/

Did not mean to let you dry for so long without an original work. There were some technical difficulties on the way but that is now in the past.
A video work for A5 magazine launch of the "remix" issue. Video artists received pieces of music they could choose from and create a video interpretation.
Music by: Yoav Chorev