בימים האחרונים יצא לי לצפות באוסף אנימציה גרמנית שהביא סינמטק חולון, שכידוע הצהיר על כוונותיו להפיץ ולתמוך באנימציה. האוסף היה בעיני קצת מוזר. היה נדמה שאספו סרטי סטודנטים והציגו את זה בתור אוסף אנימציה גרמנית, כאשר חלקם היו בעיני לא מקצועיים ולא מעניינים. אבל כמובן שיש יוצאים מהכלל, ואני מבינה שבכל פסטיבל אנימציה יש "כוכבים".
רשימת הסרטים המלאה בארועי האנימציה הגרמנית בסינמטק חולון.
היום אתמקד בסרט האחד שמבחינתי האפיל על כל האחרים, גם בעיצוב הייחודי שלו וגם בסיפור המיוחד שלו.
איזבלה פלוצ'ינסקה - אסטרהאזי 2009, 24:00 דק'.
הסרט מתחיל ממשפחת ארנבים בוינה, ששולחת את אחד מבניה היקרים וקטני-המימדים לעבר העיר ברלין, למצוא לו שם כלה, ועדיף "הכי גדולה שיש, כמה שיותר גדולה ככה יותר טוב". הארנב התרבותי, לבוש הג'קט והצעיף עולה על רכבת לעיר הגדולה, בה הוא עובר הרפתקאות שונות. השאלה שעולה בקרב כל מי שלא יודע כשהוא שומע את המילים האלה היא "למה שארנב יחפש כלה בברלין?", ומיד אחר כך מתבטלת השאלה עם כל הנונסנס האחר של הסרט, וזה נראה טבעי והגיוני. הארנב שומע ומדבר על חומת ברלין, שזה מין גן עדן לארנבות, וגם עם העובדה הזאת השלמתי בכיף.
פרט לתמונות מדהימות של ברלין, ותיעוד יפה של מאורע היסטורי מרגש - נפילת החומה והסוף להפרדה בין המזרח למערב, מוגש פה סיפור אמיתי ומרתק שלא יצא לי להיות מודעת אליו קודם: בשטח ההפרדה הקטן שבין שתי החומות, "שטח המוות", היתה מדשאה ובה חיו בכיף מאות אם לא אלפי ארנבים. הם חיו שם בשקט ובשלווה, היות ולאנשים אסור היה להיות שם, ואיסור זה נאכף בחומרה. כשצופים בסרט מקבלים את זה כחלק מהתסריט ולא תוהים על העניין יותר מדי, אך משהו בטירוף הזה הזיז אותי לבדוק את העניין.
לא מספיק שזאת האמת, אלא מסתבר שדווקא השנה שני סרטים של שני יוצרים פולנים שונים עוסקים בדיוק בסיפור הארנבים בחומה, ובארנבים כראי לתרבות האנושית סביב החומה ונפילתה.
הבמאי הפולני השני הוא בארטק קונופקה בסרטו התיעודי "ארנב נוסח ברלין" (תרגום חופשי), מסקר את קורות הארנבים אחרי נפילת החומה. מפליא הוא שרוב הארנבים נדדו מערבה, בדומה לאנשים, אחרי נפילת החומה, שכן הרגישו ששם ימצאו את השלווה הקלות גדולה יותר. הוא מתייחס גם ללחץ הנפשי שנגרם לארנבים כתוצאה מנפילת החומה, וממשיל אותו לטראומה שנגרמה גם לחלק מהאוכלוסייה במזרח ברלין, שלא הייתה מעוניינת במערב, ובחרה להשאר במזרח.
כתבה ב"גארדיאן" אודות הסרט של קנופקה, שהיה גם מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי.
וחזרה ל"אסטרהאזי". פרט לסיפור הייחודי שהגישה הבמאית הפולנייה על הארנב האציל מוינה המחפש כלה, אי אפשר להתעלם מטכניקה האנימטיבית שלה: היא משתמשת בחומר דמוי פלסטלינה ומורחת אותו על משטחים. נוצר מין תבליט הוא דומה לציור שמן עב-שכבות. שכבות של כאלה דימויים מרוחים מוצבות במרחק מסויים זו מזו ונוצרת תפיסת מרחב ייחודית. הדמויות שלה הן מאוד גולמיות, לעתים אף מלוכלכות. עיצוב הדמות לא מפחד להסתיר את עבודת היד, אלא שואב ממנה כוח, אנושיות אפילו. הלכלוך הבלתי מקובל הזה של הפלסטלינה הזכיר לי אנימציה סובייטית ועבודות של יאן שוונקמאייר הצ'כי. פלוצ'ינסקה עצמה גרה ועובדת בברלין, אך נולדה בפולין ולמדה שם חלק מהזמן. העניין גרם לי לתהות באשר לאסטתיקה מסויימת ששייכת לשלטון הקומוניסטי. הלכלוך והאקספרסיביות לעומת עבודות נקיות יותר בעולם המערבי: דיסני, ארדמן הבריטים, עם סרטי הפלסטלינה המאוד נקיים שלהם. זאת רק ספקולציה כמובן - אולי אקדיש לזה פוסט עם מחקר וקריאה אמיתיים. לי כמובן יש רגשות חמים ללכלוך, המריחה, המצב שבו דמות הולכת לחלוטין לאיבוד בתוך המדיה, ונשארת רק המהות ההכי עיקרית שלה. מעניין אותי הגבול הדק שאליו אפשר ללכת עם הטכניקה, במטרה לשחרר את המדיום לחופשי בלי לאבד את מוקד העניין, שהוא הדמות עצמה.
טריילר הסרט (מפאת אורכו וטריותו לא נמצא הסרט כולו עדיין ביו-טיוב).
לכולם אני מאחלת פסח שמח ואביב פורח :)
Last week I had the chance to view a collection of contemporary German animation which was brought here by the Holon Cinemateque. I found the collection to be rather strange. It was as if student films from Germany were collected and presented to us as the contemporary German animation, while some of them were neither interesting nor professional (in my opinion). Of course there are exceptions, and after all, every festival has its own stars. Today I will focus on a film which stood out specially, due to both story and the animation technique.
The film starts with a family of rabbits in Vienna, which sends out its appreciated but little son to the grand city of Berlin, to find himself a bride, and better a large one: "the bigger she is, the better". The noble, jacket and scarf wearing rabbit catches a train to the big city, where he lives many adventures. The question which arises to anyone who is not familiar with the story is "why would a rabbit look for a wife in Berlin?", and right after that the question cancels itself with all the other less-believable ideas suggested by the film. The rabbit hears and talks about the Berlin wall, which is a heaven for rabbits, and that fact too becomes natural in the context of the film.
Besides the incredible representation of Berlin, and documentation of a very exciting event in human history - the falling of the wall and the unification between east and west, a less known story is told here, a story to which I did not get the chance to be exposed to.
In the "death-zone" between two parts of the Berlin wall, was a lawn where hundreds, if not thousands, of rabbits lived happily. They lived there quietly, undisturbed, since people were not allowed in there, and that was fiercely enforced. When viewing the film, I did not ask myself too many questions about that, but later on something about this madness caused me to look this thing up.
Not only is this true, but two films by two Polish (in origin) directors about the rabbits of the Berlin wall as a mirror to the human society were released this year. The second director is the polish Bartek Konopka with his Academy Award Nominated "Rabbit a la Berlin", studies the rabbits after the wall fell as well. The surprising thing is that most of the rabbits moved west after the wall fell, very much like the people, since they probably sensed a more secure and tranquil fate there for themselves. He also refers to the emotional stress which was caused to the rabbits due to the falling of the wall, and the allegory this story contains to the people from the east who did not want the west to concur their lives, and chose to stay and live the eastern way.
Now back to Esterhazy. Besides the exceptional story so well served by Plucinska, about the noble rabbit from Vienna who is looking for a big bride, it is impossible to ignore her animation technique: she uses plaster which is smeared on surfaces, creating a relief reminding of multiple layered oil paintings. The surfaces are located in a certain distance one from the other, creating a special depth perception. Her characters are very raw, often even dirty. The character design is not afraid to hide the character, but draws power from it, even humanity. This unacceptable dirt of the plaster reminds me of soviet animation, and the work of the czech Jan Svankmajer. Plucinska herself lives and works in Berlin, but was born in Poland, and studied there for some time. This thing made me wonder on aesthetics which belong to the communist regime, in time and place. The rawness and expressiveness of the work made in the totalitarian east in comparison to the clean and bright animation of the west: hand drawn Disney, and the British Aardman studio, with their so-clean plaster animations. This is a speculation of course - maybe I will produce a more serious post with actual study behind it. I have warm feelings about the smear and dirt, the state where the character is lost within the medium, and only its very main essence remains. I am interested in the narrow line which you can reach with technique, in order to send the medium free without loosing the focus, which is the character itself.
Above you can find the trailer to the film "Esterhazy"
Wish you all a happy Passover, or Easter, or whatever it is you are celebrating this spring :)
