על אוסף אנימציה גרמנית בחולון ועל ארנבים בחומת ברלין - About the German animation collection and the rabbits of the Berlin wall

בימים האחרונים יצא לי לצפות באוסף אנימציה גרמנית שהביא סינמטק חולון, שכידוע הצהיר על כוונותיו להפיץ ולתמוך באנימציה. האוסף היה בעיני קצת מוזר. היה נדמה שאספו סרטי סטודנטים והציגו את זה בתור אוסף אנימציה גרמנית, כאשר חלקם היו בעיני לא מקצועיים ולא מעניינים. אבל כמובן שיש יוצאים מהכלל, ואני מבינה שבכל פסטיבל אנימציה יש "כוכבים".
רשימת הסרטים המלאה בארועי האנימציה הגרמנית בסינמטק חולון.
היום אתמקד בסרט האחד שמבחינתי האפיל על כל האחרים, גם בעיצוב הייחודי שלו וגם בסיפור המיוחד שלו.
איזבלה פלוצ'ינסקה - אסטרהאזי 2009, 24:00 דק'.

הסרט מתחיל ממשפחת ארנבים בוינה, ששולחת את אחד מבניה היקרים וקטני-המימדים לעבר העיר ברלין, למצוא לו שם כלה, ועדיף "הכי גדולה שיש, כמה שיותר גדולה ככה יותר טוב". הארנב התרבותי, לבוש הג'קט והצעיף עולה על רכבת לעיר הגדולה, בה הוא עובר הרפתקאות שונות. השאלה שעולה בקרב כל מי שלא יודע כשהוא שומע את המילים האלה היא "למה שארנב יחפש כלה בברלין?", ומיד אחר כך מתבטלת השאלה עם כל הנונסנס האחר של הסרט, וזה נראה טבעי והגיוני. הארנב שומע ומדבר על חומת ברלין, שזה מין גן עדן לארנבות, וגם עם העובדה הזאת השלמתי בכיף.
פרט לתמונות מדהימות של ברלין, ותיעוד יפה של מאורע היסטורי מרגש - נפילת החומה והסוף להפרדה בין המזרח למערב, מוגש פה סיפור אמיתי ומרתק שלא יצא לי להיות מודעת אליו קודם: בשטח ההפרדה הקטן שבין שתי החומות, "שטח המוות", היתה מדשאה ובה חיו בכיף מאות אם לא אלפי ארנבים. הם חיו שם בשקט ובשלווה, היות ולאנשים אסור היה להיות שם, ואיסור זה נאכף בחומרה. כשצופים בסרט מקבלים את זה כחלק מהתסריט ולא תוהים על העניין יותר מדי, אך משהו בטירוף הזה הזיז אותי לבדוק את העניין.
לא מספיק שזאת האמת, אלא מסתבר שדווקא השנה שני סרטים של שני יוצרים פולנים שונים עוסקים בדיוק בסיפור הארנבים בחומה, ובארנבים כראי לתרבות האנושית סביב החומה ונפילתה.
הבמאי הפולני השני הוא בארטק קונופקה בסרטו התיעודי "ארנב נוסח ברלין" (תרגום חופשי), מסקר את קורות הארנבים אחרי נפילת החומה. מפליא הוא שרוב הארנבים נדדו מערבה, בדומה לאנשים, אחרי נפילת החומה, שכן הרגישו ששם ימצאו את השלווה הקלות גדולה יותר. הוא מתייחס גם ללחץ הנפשי שנגרם לארנבים כתוצאה מנפילת החומה, וממשיל אותו לטראומה שנגרמה גם לחלק מהאוכלוסייה במזרח ברלין, שלא הייתה מעוניינת במערב, ובחרה להשאר במזרח.
כתבה ב"גארדיאן" אודות הסרט של קנופקה, שהיה גם מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי.
וחזרה ל"אסטרהאזי". פרט לסיפור הייחודי שהגישה הבמאית הפולנייה על הארנב האציל מוינה המחפש כלה, אי אפשר להתעלם מטכניקה האנימטיבית שלה: היא משתמשת בחומר דמוי פלסטלינה ומורחת אותו על משטחים. נוצר מין תבליט הוא דומה לציור שמן עב-שכבות. שכבות של כאלה דימויים מרוחים מוצבות במרחק מסויים זו מזו ונוצרת תפיסת מרחב ייחודית. הדמויות שלה הן מאוד גולמיות, לעתים אף מלוכלכות. עיצוב הדמות לא מפחד להסתיר את עבודת היד, אלא שואב ממנה כוח, אנושיות אפילו. הלכלוך הבלתי מקובל הזה של הפלסטלינה הזכיר לי אנימציה סובייטית ועבודות של יאן שוונקמאייר הצ'כי. פלוצ'ינסקה עצמה גרה ועובדת בברלין, אך נולדה בפולין ולמדה שם חלק מהזמן. העניין גרם לי לתהות באשר לאסטתיקה מסויימת ששייכת לשלטון הקומוניסטי. הלכלוך והאקספרסיביות לעומת עבודות נקיות יותר בעולם המערבי: דיסני, ארדמן הבריטים, עם סרטי הפלסטלינה המאוד נקיים שלהם. זאת רק ספקולציה כמובן - אולי אקדיש לזה פוסט עם מחקר וקריאה אמיתיים. לי כמובן יש רגשות חמים ללכלוך, המריחה, המצב שבו דמות הולכת לחלוטין לאיבוד בתוך המדיה, ונשארת רק המהות ההכי עיקרית שלה. מעניין אותי הגבול הדק שאליו אפשר ללכת עם הטכניקה, במטרה לשחרר את המדיום לחופשי בלי לאבד את מוקד העניין, שהוא הדמות עצמה.

טריילר הסרט (מפאת אורכו וטריותו לא נמצא הסרט כולו עדיין ביו-טיוב).

לכולם אני מאחלת פסח שמח ואביב פורח :)

Last week I had the chance to view a collection of contemporary German animation which was brought here by the Holon Cinemateque. I found the collection to be rather strange. It was as if student films from Germany were collected and presented to us as the contemporary German animation, while some of them were neither interesting nor professional (in my opinion). Of course there are exceptions, and after all, every festival has its own stars. Today I will focus on a film which stood out specially, due to both story and the animation technique.

Izabela Plucinska - "Esterhazy" 2009, 24:00 min.

The film starts with a family of rabbits in Vienna, which sends out its appreciated but little son to the grand city of Berlin, to find himself a bride, and better a large one: "the bigger she is, the better". The noble, jacket and scarf wearing rabbit catches a train to the big city, where he lives many adventures. The question which arises to anyone who is not familiar with the story is "why would a rabbit look for a wife in Berlin?", and right after that the question cancels itself with all the other less-believable ideas suggested by the film. The rabbit hears and talks about the Berlin wall, which is a heaven for rabbits, and that fact too becomes natural in the context of the film.

Besides the incredible representation of Berlin, and documentation of a very exciting event in human history - the falling of the wall and the unification between east and west, a less known story is told here, a story to which I did not get the chance to be exposed to.

In the "death-zone" between two parts of the Berlin wall, was a lawn where hundreds, if not thousands, of rabbits lived happily. They lived there quietly, undisturbed, since people were not allowed in there, and that was fiercely enforced. When viewing the film, I did not ask myself too many questions about that, but later on something about this madness caused me to look this thing up.

Not only is this true, but two films by two Polish (in origin) directors about the rabbits of the Berlin wall as a mirror to the human society were released this year. The second director is the polish Bartek Konopka with his Academy Award Nominated "Rabbit a la Berlin", studies the rabbits after the wall fell as well. The surprising thing is that most of the rabbits moved west after the wall fell, very much like the people, since they probably sensed a more secure and tranquil fate there for themselves. He also refers to the emotional stress which was caused to the rabbits due to the falling of the wall, and the allegory this story contains to the people from the east who did not want the west to concur their lives, and chose to stay and live the eastern way.

A link to an article at "The Guardian" about Konopkas film.

Now back to Esterhazy. Besides the exceptional story so well served by Plucinska, about the noble rabbit from Vienna who is looking for a big bride, it is impossible to ignore her animation technique: she uses plaster which is smeared on surfaces, creating a relief reminding of multiple layered oil paintings. The surfaces are located in a certain distance one from the other, creating a special depth perception. Her characters are very raw, often even dirty. The character design is not afraid to hide the character, but draws power from it, even humanity. This unacceptable dirt of the plaster reminds me of soviet animation, and the work of the czech Jan Svankmajer. Plucinska herself lives and works in Berlin, but was born in Poland, and studied there for some time. This thing made me wonder on aesthetics which belong to the communist regime, in time and place. The rawness and expressiveness of the work made in the totalitarian east in comparison to the clean and bright animation of the west: hand drawn Disney, and the British Aardman studio, with their so-clean plaster animations. This is a speculation of course - maybe I will produce a more serious post with actual study behind it. I have warm feelings about the smear and dirt, the state where the character is lost within the medium, and only its very main essence remains. I am interested in the narrow line which you can reach with technique, in order to send the medium free without loosing the focus, which is the character itself.

Above you can find the trailer to the film "Esterhazy"

Wish you all a happy Passover, or Easter, or whatever it is you are celebrating this spring :)

Get Out

אם אני לא אדאג לכם לפחות קיימים אנשים שידאגו.

אנימצי המקסימה ששלחה לי חברה באי מייל דווקא. מוטבעת בבלוג ישראלי נקודותיים. בית ספר צרפתי לאנימציה ESMA

If I don't take care of you someone else will.

A charming animation I got by email from a friend, embedded in an Israely blog. French animation college ESMA.

Get Out
Uploaded by Esma-Movie. - Check out other Film & TV videos.

Secondary motion תנועה משנית

תרגיל חדש - תנועה משנית. תנועה משנית היא כל תנועה שיש לגוף זז פרט לתנועה הראשית (היזומה) שלו. מטרת התרגיל: לייצר שלוש תנועות משניות שונות.

כיף גדול :)

A new exercise - secondary motion. A secondary motion is any motion but the main (initiated) movement of a body. The purpose of the exercise: create three different secondary motions.

Great fun!

Elizaveta Skvartsova - Wait, be so kind אליזבטה סקוורטסובה

לא ידעתי איך לתרגם את שם הסרט לעברית - אתם מוזמנים לעזור. מצאתי את הסרט אצל איאן לומסדן שמסקר בצורה מאוד נרחבת ומגוונת את עולם האנימציה היום ובכלל. בעקרון התכוונתי להמנע מלכתוב על דברים שהוא מצא וכתב עליהם, בעיקר בשביל לתרום אולי משהו חדש לעולם, אבל הפעם לא יכולתי להתאפק. מדובר בסרט הסיום של האנימטורית, סרט מ-2002 המספר אגדה על המפגש עם המוות. הסיפור מועבר בצורה מאוד עדינה, דרך איור קסום וקריינות מדהימה של ילד. הקריינות המעט אפאטית שלו, שנובעת מתמימות וחוסר יכולת להעריך רגשית את הסיפור, עומדת בניגוד לכובד הסיפור עצמו.

העבודה מזכירה לי שני דברים בו זמנית: הטשטוש, הקצב, וכביכול חוסר הקוהרנטיות המרומזת של הדימויים אל מול הסיפור שולחים אותי היישר לעולמו של נורשטיין, ואילו הבחירות החזותיות והריחוף בחלל מזכירים את העבודה של מארק שאגאל. גם מארק שאגאל הציג דימויים ייצוגיים בחלומות בצורת דמויות מרחפות באוויר, נמסות בערפל.

אני נמסתי, והזלתי דמעה במשרד.

I did not know how to translate the name of the film to Hebrew, in English it is called "Wait, be so kind". I have found it in Ian Lumsden's Animation Blog, which writes about the rich world of animation today. In general I did not want to write about the things he had found and written about, mostly since I wanted to produce some new input, but this time I just could not resist.

It is Skvartsovas final project, a film from 2002 which tells us a legend about meeting death. The story is told effectively both by the magical animation style and superb narration by a young boy. His tones' apathy is due to the young age and inability to fully understand the situation, stands in a beautiful contradiction to the heaviness of the tale itself.

This work reminds me of two things: The blurriness, rhythm and somewhat incoherence between the images shown and the story told send me directly to Yuri Norshteins work. The illustration style and the tendency of things to hover in the air remind me of Mark Chagall, who also drew representations symbols from dreams hovering in the air, representing the subconscious mind. His images float, appear and disappear melting into the fog.

I melted, and shed a tear, right in my office.

טרי גיליאם והקרקס המעופף Terry Gilliam and the Flying Circus

טרי גיליאם ידוע היום יותר כבמאי של סרטי הקאלט "ברזיל", "12 קופים", "פחד ותיעוב בלאס-וגאס" המופתיים, ועוד כמה סרטים מעניינים כמו "הרפתקאות הברון מיכנהאוזן", "טיידלנד" וכנראה ששכחתי חלק.

את דרכו התחיל דווקא כמאייר בעיתון סטודנטים, כאשר בעזרת תושייה ומקרה סינכרוניות התגלגל למערכת מגזין "!Help" המהפכני דאז ששימש השראה גדולה לגיליאם. על קורות החיים של גיליאם, ועל עשייתו הקולנועית יש טקסטים די והותר באינטרנט, ואם זה מעניין תמיד אפשר לקרוא. לרגל זה שנתקלתי בסדרה הדוקומנטרית על פועלה של קבוצת מונטי פייטון, נמלא ליבי השראה לחזור אל הקרקס המעופף, הפעם ממרומים של עשר שנים נוספות בגיל לפעם האחרונה שצפיתי בהם.

בקבוצת מונטי פייטון גילמן סיפק את קטעי האנימציה, עליהם שקד לבד במהלך הזמן שניתן להפיק תוכנית: הוא היה מגיע לישיבה שבה נאמר מה תהיה רוח הדברים בתוכנית לאותו פרק, ואחר כך היה מסתגר בחדרו, ומופיע שוב ליום העריכה כאשר בידיו אנימציות מוכנות.

טכניקת העבודה היא בעיקר קאט-אאוט מגוונים וצבעוניים, בלי חשש להשתמש בתמונות מן המוכן, מה שלמשווה לסרטונים מראה דאדאיסטי. הדאדא מגיעה לכדי שלמות גם בתוכן חסר המעצורים, ההפתעה הגדולה שבלא צפוי. חוסר הצפיות הוא בהתרחשות ההזויה מבחינה סיפורית, שבדרך כלל מלווה בסאונד אפקטיבי ומצומצם, מלווה במרחק שבין המדיום הראליסטי (צילום קאט אאוט או ציור מפורט) לבין ההתרחשות הכל-כך שונה מהמציאות.

תהיתי לאחרונה לגבי מידת הקשר למציאות שאמור להיות בסרט אנימציה. ברור הרי שאי אפשר לחלוטין להתנתק מהקרקע ולזנוח את כל החוקים, שכן ככה ייאבד הקשר עם הצופה לחלוטין. אם הצופה לא יכול לזהות חלקים מהמציאות שלו בסרט, בין אם באלמנט ויזואלי או בהזדהות רגשית עם הדמויות, הסרט לא מתקשר. מאידח יש גווני אפור - אם היינו רוצים חיקוי של המציאות לא היינו עוסקים באנימציה וגם כנראה לא בקולנוע. גיליאם מדגים יפה למדי כמה רחוק אפשר לקחת את המשחק הזה. העיסוק בדבר ממשיך להראות גם בקריירה הקולנועית העשירה שלו: "פחד ותיעוב בלאס וגאס" כולו על גבול ההזייה במודע ולעניין, "12 קופים" משגר את הצופה בין העולמות עד שהגבול מיטשטש. הדוגמאות בסרטיו עוד רבות, אבל אני לא יאיר רווה. בכל מקרה - הנה חתיכה מתוך "הקרקס המעופף". מגרד לי באצבעות....

:)

Terry Gilliam is today more known as the director of the cult films "Brazil", "12Monkeys", "Fear and Loathing in Las-Vegas", and a few more interesting features such as "The Adventures of Baron Munchausen" and "Tideland".

Gilliam had started his way as an illustrator in the student paper, and with a bit of gumption and luck he turned out to work for "Help!" magazine, which was both revolutionary at the time, and a source of great inspiration. About the history of Terry Gilliam there is enough material in the net, and if it is of any interest, one can read. Due to the fact I bumped into the Monty Python documentary series, I felt the desire to get back to the Flying Circus, this time with the addition of ten years to my age.

In the Monty Python group Gilliam provided the animations for each episode, on which he worked alone for the time there was to produce an episode: he would arrive to the initial meeting of every episodes theme, and once the theme was decided upon, he would close up in his room and animate, until he had to submit the final animation for editing into the episode.

The work technique is mostly cut-outs, diverse and colourful, without fear to use ready-made pictures and photographs, which gives the animations a DADA look. The DADA reaches perfection in the unconstrained material, the great surprise of the unexpected. The lack of prediction in the strange story, which is usually supported by effective sound, is accompanied by the distance between the realistic medium (photography or detailed drawing) and the completely obscene narrative.

I was lately wondering about the distance of an animation from reality. It is quite clear that you cannot completely detach from the ground and abandon all rules, since the viewer will get totally lost. If the viewer cannot identify parts of his own reality in the film, whether it is a visual element or familiarity with the characters emotions, the film does not communicate. There are shades of grey too - if we wanted to only copy reality we would not do animation or cinema at all. Gilliam gives a good example on how far you can get playing this game. The interest he has in this thing continues to show throughout his career later on too: "Fear and Loathing in Las-Vegas" is on the verge of the hallucination, "12 monkeys" sends the viewer back and forth between worlds until the separation is blurry. There are more examples, nut I am not Iair Rave (film critic). Any way - here is a peace of the Flying Circus animation. It really makes you wanna get to work :)

אנימציה סובייטית חלק ב' - Soviet animation part 2

סיוזמולטפילם ייצרו ערוץ יוטיוב שבו ניתן למצוא לא מעט קלאסיקות סובייטיות - להלן כתובת העמוד:
http://www.youtube.com/user/Soyuzmultfilm?blend=2&ob=1
(יום אחד אני אלמד לעשות לינק יפה בתוך הטקסט...)

קונטאקט - ולדימיר טרסוב 1978
סרט משעשע מאוד, שפרט להיותו מדהים, ניתן להבחין בו בשני דברים מאוד ייחודיים:
הדבר הראשון הוא השימוש הלא שגרתי במה שבתרבות המערבית מזוהה עם הפסקול של "הסנדק".
הדבר השני הוא החופש לערבב טכניקות וצורות חומריות שונות באותו סרט. פה ארחיב ואומר שאנו, הצופים, רגילים לראות סרטים שהשפה שלהם היא אחידה. אחידות השפה הזאת יוצרת עולם שלם וסגור שקל לנו יותר להתחבר אליו. הסיבה להרס חוקיות העולם הזה צריכה להיות חשובה, כלומר לתרום להעברת הסיפור. זה לא הסרט היחיד שבו נעזר הבמאי במספר שפות להפריד בין עולם פנימי של דמות לבין עולמה החיצוני, אבל זה הסרט הראשון (והאחרון) שראיתי שבו משתמשים בשפות שונות לחלוטין בשביל לאפיין דמות השונה מסביבתה.

הערות והארות בנושא זה יתקבלו בברכה.

"Contact" by Vladimir Tarasov 1978
This funny picture, besides being totally awesome, has two interesting things about it:
The first thing is the unusual usage of what is identified in the western culture with "The Godfather" soundtrack.
The second thing is the freedom to mix different looks and textures in the same picture. Here I would like to expand this topic, and say that we as viewers are used to films where the style is uniform throughout the picture. This uniform creates a fully constructed world which is much easier to bind to. The reason to destroy this set or rules which dictates this new complete world must be important, contributing to the story. This is not the only picture where the director uses several styles to distinguish between the characters different worlds, but it is the first (and the last) film I have seen which uses such a difference to characterize and enhance the characters difference from the surrounding world.

Comments on this will be warmly greeted.

"פילם פילם פילם" - פיודור חיטרוק 1973

סביר להניח שחיטרוק יחזור לבלוג הזה עוד כמה פעמים. הסיפורים שהוא בוחר לספר מכילים רבדים שמדברים לכל גיל, ברמות שונות של התייחסות ביקורתית. הסיטואציות הקומיות שנוצרות אצלו מגיעות ממקומות לפעמים מרירים מעט.

בסרט הזה הוא בוחר לדבר על העשייה הקולנועית. כמה השתנה היום מאז?

"Film Film Film" by Feodor Khitruk 1973

Khitruk will probably visit this blog a few times. The stories he chooses to tell consist of quite a few layers which appeal to any age with various levels of critical observations. The comic situations he creates come sometimes from bitter places.
In this film he chooses to talk about film making. How much changed today from then?

שתי הדמויות של טלי - Talis two characters

טלי מציגה: בימוי שתי דמויות. בדרך כלל תרגיל הוא תרגיל ואין סיבה לחלוק אותו עם העולם. אבל הפעם הייתי חייבת לשתף בעבודה של מישהי אחרת, כי היא כל כך מגניבה - רגע בחיים.

Tali presents: two characters. Usually an exercise is an exercise and there is no reason to share it with the world. This time I had to share someone else's work, because it is so cool - a moment in life.

Enjoy!