יום חמישי, 16 בדצמבר 2010
קומיוניטי - פרק כריסמס בסטופ מושן - Community - Stop Motion Christmas episode
יום שני, 25 באוקטובר 2010
פוסט על אופל יצירתי - A post about creativity darkness
בתחילת הדרך הספק גדול מהבטחון. כל ביקורת שלילית, התעלמות, או ליטוף על הראש אפילו מרגיש כאילו שהעשייה שלך לא באמת הייתה שווה את המאמץ. באנימציה הכאב גדול כי מדוברת בשעות, ימים וחודשים של עבודה אפילו. קיוויתי עמוק בפנים שלא אגיע אל המקום הזה לעולם, ואם ההחלטות שלי יהיו נכונות ויתקבלו בשיקול דעת ובזמן סביר אוכל להוציא תוצר שמוצא חן. זה אפילו עבד בשבילי לאורך זמן בלתי רגיל, והביא אותי לחשוב שצדקתיי.
לפני כמה שנים רציתי להרשם לבצלאל, ללמוד אמנות דווקא. היה לי טאץ' לזה בזמנו (גם הוא התנדף בגלל עליה ברמת הניתוח שבגללה ממש כיף להסתובב איתי במוזיאון, אבל לא אגע כנראה ביצירה מושגית יותר). שכנתי אמרה לי שבצלאל מרעיל, ולא בהכרח מסיבות אמיתיות וביקורת בונה. היא אמרה לי שאנשים יוצרים מהקרביים שלהם ושבוע-שבוע מגישים אותם קרביים לביקורת בכיתה, של תלמידים ומורים. אותה ביקורת שמקבלים שם לרוב שלילית, ואינה מבוססת על נוכחות או העדר איכות מהעבודה. לא חשבתי שתהיה לי בעיה להגיש עבודה ולהתמודד עם ביקורת שלילית, הרי ברור שלא בעיני כולם הדבר מוצא חן. התבדיתי, ולא הייתי צריכה ללכת עד בצלאל בשביל זה.
לפני כחודש ישבתי בבר תל-אביבי "מאגניב", הגעתי עם החצי השני לארוע אמנות מחתרתי, והוקרנו בו סרטוני אנימציה של סטודנטים שזה עתה סיימו את בצלאל. היכרות עקיפה מצאה אותנו מקשקשים עם אותם מסיימים שישבו על ספה ושתו בירה. לכולם היה מבט קרב בעיניים, כאילו הם מותקפים. הם היו חבורה לא קטנה, ופרט לשני יוצאי דופן היתה תחושה כאילו שהם יצאו עכשיו ממין טירונות הזויה.יוצא דופן היהובחור אחד שפרש מהלימודים בשנה שלישית,שבלט בשל העדר הבעת הבולדוג. לא יכולתי שלא לחשוב שיש קשר בין הדברים. מה עושים להם שם בבצלאל? פעם אחרונה שבדקתי טירונות היתה קצרה יותר מארבע שנים, וייתכן שמזיקה פחות?
ישנן דרכים כל כך רבות להכשל: אפשר ללכת לאיבוד בתוך העשייה, אפשר להתאהב בנושא בעיוורון ולא להצליח למקד את תשומת הלב, לשכוח שזה סרט ולא עבודת וידאו או קומיקס. אפשר כל כך לאהוב את הדמויות שלא עולה על הדעת לפגוע בהן או להשפיל אותן, למרות שזה מה שצריך לעשות. אפשר לפתח ארט בלתי אפשרי לביצוע, או לחלופין בלתי אפשר לצפייה של יותר משלושים שניות. אפשר לפתח הכל נכון אבל לפשל עם הסאונד, ושוב עולה השאלה האם הסאונד לא יותר חשוב לפעמים ממה שרואים? אפשר לעשות הכל נכון אבל לאחר את ההגשה ביום, או שבוע. כל הערך של העבודה בטל בשישים כשהיא לא מוגשת בזמן, או בקונטקסט המתאים. חודשים של עבודה יכולים להעלם, להתפוגג. עמוק בפנים אנחנו לא תמיד רוצים להציף אותם שוב, כי הביטול כל כך כואב.
כולם מתישהו נכשלים, השאלה היא איך להתרומם ולהמשיך ליצור? איך קמים ומתיישבים שוב לעבוד, למרות הפיתוי להישאר במיטה שתמיד אוהבת אותנו, טלויזיה שתמיד מעבירה את זמננו, לפגוש חברים ששמחים לראות אותנו, או ללכת לשיעור יוגה ארוך במיוחד, בשביל הגוף והנפש? איך לקבל שוב את העול היצירתי, ולשכנע שיש הרבה טוב שיכול לצאת מתחת לידיים?
רוב האמנים מנהלים לעצמם את הזמן. לעתים קרובות היצירה האישית היא בכלל לא מקור הכנסה, מה שמקשה עוד יותר לגשת לעניין וקופץ לו התירוץ של "עכשיו צריך לעבוד, כי צריך להתפרנס". אפשר להתחבא מהיצירה כמה שרוצים, אבל תמיד יגיע רגע שבו היא תזחל מתחת לקרקפת ותדגדג את הראש. זה לא יהיה דגדוג נעים כי אם דפיקה בדלת, נקישות עזות, קשות וכואבות, קול קורא "קומי ותחיי את החיים שאת רוצה!"
איזה פחד...
יום שלישי, 5 באוקטובר 2010
Chris Landreth - The Spine -2009
The Spine הוא סרט עלילתי, קצר ומהודק הרבה יותר. אין מה להתפלא: העבודה על הסיפור, הדמויות וההכנה הקולנועית של הסרט ארכה כשנה, כאשר הביצוע לקח כשנה נוספת. למי שתוהה, אנימציה זאת עבודה מאוד קשה וארוכה, שדורשת המון זמן ותשומת לב, אבל גם קולנוע. פיתוח סיפור טוב, וההבנה איך להעביר אותו קולנועית, בונה את הסרט לפחות כמו הביצוע המעשי.
במרכז הסרט עומד זוג נשוי בשנות החמישים לחייהם, שמנסה לטפל בקשר תלותי מלא הרס עצמי והדדי. הדמויות פותחו כך שמצבן הרגשי כמו גם מצבם במערכת היחסים ניכר באופן העיצוב שלהן, ומשתנה עם תהפוכות נפשן. רעיון זה מוזר והגיוני בו זמנית, וכבר נעשה שימוש בו בעולם האנימציה. מה שמדגיש אותו עוד יותר הוא העובדה שהעולם סביבו בנוי בתלת מימד מאוד ראליסטי, כמו גם הסיפור שהסרט מספר. רגע השיא של הסיפור הוא נקודת מפנה בחיי דן, בה הוא "מגדל עמוד שדרה". הוא באמת מגדל עמוד שדרה, ממש פשוטו כמשמעו. הרגע הזה מקסים ומושקע מאוד מבחינה טכנית, מקבל את זמן המסך הראוי לו, מלווה בתנועת מצלמה שמגבירה את תחושת ההתעלות (דבר שאפשרי רק בתלת מימד מלכתחילה). הסרטון למטה מראה רישומי דמויות ושלבי עבודה שונים על הסרט, ומראה גם את הרגע היפה הזה.
באתר הרשמי של NFB ניתן למצוא עוד סרטוני מייקינג אוף, טריילר ועוד, ויום אחד הם יעלו לשם את הסרט באורך מלא.
The Spine has a fictional narrative, and an accurate and effective one at that. There is no wonder to that: the story development took a year, while the production of the film took another year. For anyone who wonders, animation is very hard work, which takes a lot of time and attention, but so is cinema, film-making in general. A well developed story, along with good cinematic understanding of it, constructs the film at least as much as the actual production.
This animation short revolves around a couple in their fifties, struggling with their marital problems in a co-dependent, self destructing relationship. The characters are developed so their mental state, and their state in the relationship, is shown on their appearance. This idea is both strange and sense-making in the same time, and was used before in the animation world. What makes it stand out here is the super-realistic (and ordinary) world the action takes place, as the story the film conveys. The peak of the story is a turn in Dan's life, as a result of which he "grows a spine". He really grows a spine, literally. This moment is charming and very well finished (technically), receives the appropriate screen-time, and is touched with an excellent camera movement (which is possible only in 3D to begin with). The video below shows some character sketches and different stages of the animation process, along with this beautiful moment.
The "making of"s can be found on the official NBF site. One day NBF will supply us with the full length film (about 10 minutes) on the website.
יום שלישי, 28 בספטמבר 2010
אחמד וסלים Ahmed and Salim
התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה מזמן, ואחר כך חשבתי שהוא כבר לא רלוונטי יותר. ושוב ושוב הופתעתי לגלות אנשים שלא מכירים את הפנינה האינטרנטית "אחמד את סלים". “שוגר זאזא” הם טום טרגר ואור פז, אחראים על מופת היוטיוב המדובר. למי מכם שלא מכיר עוד את האחים אחמד וסלים, פרק א’ בסדרה מופיע בהמשך. אחמד וסלים מג’ייף הם זוג אחים, בנים ליאסר מג’ייף. אביהם רוצה בכל ליבו שילדיו יביאו כבוד גדול למשפחה ויהרגו הרבה הרבה יהודים במעשי חבלה כאלה ואחרים, בעוד אחמד וסלים עצמם רוצים בעיקר לשחק גיטר הירו ולצבור חברים בפייסבוק, כאחד האדם בן גילם. הסדרה הופיעה תחילה ביו-טיוב, ופרק מסויים אפילו צונזר והורד מיו-טיוב, בגלל היותו אלים ופרובוקטיבי במיוחד. באיחוד האמירויות נחסמה הסדרה לצפיה. היוצרים ציינו שאינם מעוניינים לעשות צחוק מהאיסלאם אלא מהטרור..
כשנתקלתי לראשונה באחמד וסלים לא הפסקתי להתגלגל מצחוק. אם הסדרה מצחיקה או לא זה עניין של טעם, אבל בעיני גם אם היא לא מצחיקה קשה שלא לכבד את העבודה שנעשית כאן.
מהתשובות של אור ותום במפגש (שהיה כל כך מזמן שזה מביך לכתוב על זה רק עכשיו) הרכבתי כאן שבבי מידע אודות הסדרה. אם לא צפיתם - ראו הוזהרתם - הרבה מהכיף של הפעם הראשונה ייפגע.
אחמד את סלים נעשה לגמרי ע”י הצמד: פיתוח תסריט, עיצוב, איור, אנימציה, פלאש, אפטר אפקטס ודיבוב (הו הדיבוב!). אחמד את סלים הם לא הפרוייקט הראשון של הצמד. פרוייקט קודם, “מינדי והקוסם” (לא לבעלי לב חלש. אני אישית ממש רציתי שיחסכו ממני במפגש את שאר הפרקים אחרי שראיתי את הפרק הראשון, אבל הם לא חסכו...) שהיא גם סדרה אינטרנטית,הוטסה מיו-טיוב סמוך למדי לעלייה שלה. הניסיון שנצבר במינדי והקוסם ניכר באחמד את סלים: התסריט והעיבוד הקולנועי מדוייקים הרבה יותר, ואותה יצירתיות מופרעת מתועלת לפיתוח רעיונות לאחים לנסות להתחמק מהמשימה המוטלת עליהם באותו פרק. היום הפקת פרק בסדרה לוקחת שבוע ימים בלבד וכוללת הכל. זה קצב מאוד גבוה לתוכן כל כך מהודק ומגניב. מעולם לא הייתה יומרה לאנימציה אלוהית, אבל ההחלטות שמתקבלות לפתרון בעיות אנימציה הן קלות לביצוע ומבריקות על המסך. כאן נציין עוד עובדה מרתקת - הם אוטודידקטים.
לצורך הפקת הסדרה הומצאה שפה חצי מאולתרת על מנת להמנע מהתנשאות על ידי עשיית סרט באנגלית (משהו שהרבה אנימטורים בישראל עושים) ועם זאת לייצר משהו שבכל מקום בעולם ניתן להבין. הג’יבריש שהומצא כולל בתוכו המון התייחסויות רלוונטיות לחיינו, שנזרקים בקצב כל כך גבוה, שלא כולם מיד מגיעים לאוזן. אותן התייחסויות נכנסים גם בבימוי הסדרה, אופן כניסת הדמויות וקולות הצחוק של הקהל “מולו הוסרטה הסדרה”. הסדרה תורגמה על ידי מעריצים לשבע שפות שונות שהוכנסו בתור כיתוביות בתחתית הסרט. נתעכב ונאמר שרעיון הכיתוביות כתרגום לסרטים זרים הן “כחול לבן” - בכל מקום אחר בעולם מדובבים סרטים.
I meant to write this post a long time ago, and then decided it is no longer relevant. After stumbling upon more and more people who are not acquainted with the Youtube greatness “Ahmed and Salim” I release this post. “Sugar Zaza” is a duo: Tom Trager and Or Paz, are responsible for the discussed web-series. For those of you unfamiliar with Ahmed and Salim, the first webisode can be found embedded in this post. Ahmed and Saklim Medjayef are a pair of siblings, sons of Yasser Medjayef. Their father wishes with all his heart that his children grow up to be heroes and kill as many Jews as they can. As far as Ahmed and Salim themselves are concerned, they would rather play Guitar Hero and gather as many facebook friends as they can, as many of their age would. The series first appeared on Youtube, and one webisode was even censured off, for being extra violent and provocative. The Emirates blocked the channel. The artists mentioned that, and said that there was never intention to make fun of Islam and Muslims, but of terror.
When I first bumped into Ahmed and Salim I rolled on the floor laughing. Whether it is funny or not is a question of personal taste, but in my opinion, even if doesn’t even make you smile, it is still hard not to respect the quality of work invested here.
I compiled the answers given by Or and Tom on their Q&A (held in Tel-Aviv cinemateque so long ago it is embarrassing) into some kind of basic info, in hope to answer questions which may rise in your mind after watching the series. If you never watched Ahmed and Salim before, be ware of spoilers.
Ahmed and Salim are pure Sugar Zaza work: story development, design, illustration, animation, flash, after effects and dubbing (ho the dubbing!). Ahmed and Salim are not Sugar Zaza first work. An older project, “Mindy and the Magician” (not for the weak of heart! I really wanted to be spared of all episodes after being exposed to one, but the duo showed me no mercy...) is also a web-series, which was kicked out of youtube quite close to its uploading. The experience gained in Mindy and the Magician is visible in Ahmed and Salim: the story and the presentation are much more accurate. The same crazy creative energy is channeled towards the two brothers, and their tendency to avoid their fathers daily mission. Production of each episode takes one week, which is very short for such refined content. There was never any presumption for great animation, yet the decisions made while solving problems are easy to produce and no less then brilliant. Here I state another interesting thing: they are self-tought.
In order to avoid the arrogance of creating an Israely creation which speaks English (which many Israly animators do), and still appeal to audience world wide, there was a special, half improvised language invented for the series. The resulting Jibberish contains many contemporary life references, which bombard the viewer with such great speed, the ears cannot process them all at once. References can be found also in the film making aspect of the series: shooting angles, characters entrance and even the laugh track which was “recorded while filming”. The series was translated into 7 different languages by fans around the world.יום שבת, 25 בספטמבר 2010
They Might Be Giants
הלהקה They Might Be Giants או בקיצור TMBG הוקמה בשנת 1982 ומאז פועלת במרץ בעולם המוזיקה העצמאית. בשנים האחרונות יצא להם להפיק מספר תקליטי ילדים, שחלקם זכו אפילו בפרסים נחשבים. העניין גרם לי לחשוב על הפקות אנימציה לילדים שנראות על מסכי ההורים שבינינו בשנים האחרונות, ונראה שיש חוקיות מסויימת לגבי אופן הגשת התוכן. הקליפים האלה מראים שאפשר אחרת. המוסיקה הנפלאה והסגנון המעניין של הסרטונים מאפשרים לגשר בין דורות שונים.
More about They Might Be Giants
Official TMBG website
יום חמישי, 2 בספטמבר 2010
S Legkim Parom ili Ironya Sudbi 1975
I would like to pay attention to this prologue, which was designed and directed by an unfamiliar animation artist named Vitaly Peskov. Protest in communist Russia was unacceptable, and yet this film (which is in no way political) found its way to the prime time television, and finally to peoples hearts.
links:
Irony of fate - English Wikipedia
Irony of fate - Russian Wikipedia
Vitaly Peskov - Russian Wikipedia
יום חמישי, 17 ביוני 2010
חיים ללא משקל - Weightless Life
יום ראשון, 13 ביוני 2010
כנס ניו-מדיה ליוצרי קולנוע New-Media Conference for Filmmakers
ישנם מספר עקרונות מעניינים שהוזכרו בעניין יו-טיוב (או בעצם כל מערכת סטרימינג אחרת), ואחד המשמעותיים שבהם הוא אורך ה"יצירה". צופה אינטנרנט ממוצע מעדיף את הקטעים שלו באורך של 3 עד 5 דקות. ADD מישהו? אני מייד ראיתי את הפוטנציאל הגלום ליצירה אנימטיבית פורה מאוד במסגרות הזמן האלה. בנוסף הוזכר גם גודל המסך: רוב הצופים לא דואגים להגדיל את המסך למסך מלא בכלל, והמון פעמים התוכן נראה הרבה יותר טוב בקטן בגלל הרזולוציות הנמוכות. ניתן להתחשב בגודל הפורמט הזה ולנסות "לעבוד איתו" מבחינה בימויית. היתרון המרכזי במדיה שכזאת הוא הזמינות: יש סרט? יש שידור. יש הפצה מיידית. אף אחד כנראה לא יהפוך להיות טרנטנינו מיו-טיוב (אולי כמה אבל אלה לא אנחנו), אבל מיד ניתן להראות לכל מאן דהו את הסרט. הדברים נראים מובנים מאליהם לכל נפש שהעלתה דבר מה ליו-טיוב, אבל מחשבה נוספת חושפת פוטנציאל גדול מאוד של מדיה חדשה, עם קהל יעד שונה ואופן צריכה שונה, שהיא פלטפורמה לפרסום, הפצה, וצריכה לא מתווכת.
באורך של 3-5 דקות ניתן לייצר סרטים קצרים, ואפילו סדרות שלמות לאינטרנט. עלות ההפקה לאו דווקא חייבת להיות גבוהה, והכיף עצום. מי שמעוניין לקרוא יותר על סדרות אינטרנט, ניתן למצוא מיע אצל דניאל רבנר (שהרצה על הנושא בכנס).
סדרה מוכרת ומפורסמת כזאת היא "החתול של סיימון". אין מה להרחיב. מי שלא מכיר (וגם מי שכן) - תהנו!
סרטון מתוך הסדרה
יוטיוב מגישים אפשרות ליוצרים להעיר הערות על קטעי הוידאו שהועלו. הפיצ'ר נקרא "youtube annotations", ובעברית - "הערות יוטיוב". המערכת הרבה יותר חזקה ממה שנדמה היה עד עכשיו (כן כן בועיות כחולות ואדומות עם טקסט שסתם מפריעות לוידאו), שכן היא מאפשרת יצירת קישור בין הסרטונים השונים בלחיצת כפתור בסרטון עצמו. מה שמתקבל הוא סרט אינטראקטיבי, בו יבחר הצופה את התפתחות העלילה כרצונו. הפיתוח הוא ישראלי, וכידוע, כחול לבן זה הכי. פרט לזה נוצרת אפשרות מדהימה ליוצרים לתקשר עם הצופים שלהם ובכך לחבר אותם יותר חזק לסיפור.
דוגמא טובה לשימוש הוא סרטון (במבחר אפשרויות המשך) העוסק בנושא העברת מידע אישי באינטרנט. מומלץ בחום לשחק!
There are some interesting principles which were brought up when discussing YouTube (or any other streaming system). The most important of those was, in my opinion, the length of the clips. The average web-video-consumer like his clips 3-5 minutes long. ADD anyone? I see a great potential for animation in such a length. Screen size was also reminded: most users don't bother enlarging the view window to the full screen size. It is normal since most of the stuff they watch is of poor picture quality. This special format size (which slightly reminds the cellular phone screens) needs to be accounted for from the directors point of view. The most significant advantage of such media is availability: you have a film? you have broadcasting. Immediate distribution. Not anyone may become Tarantino (well perhaps some, but not us), but the film can be shown right away to anyone who may ask. These things may seem trivial to any soul who ever uploaded anything on YouTube, but further thinking reveals a new media, with new audiences, who have new consumption habits.
The length of 3-5 minutes allows to create short films and even web-series. The production cost doesn't have to be high, the fun is enormous, and this is also an opportunity for filmmakers to "practice their lore" .
A very famous web-series is Simon's Cat.
Here is a video from the series. If you haven't seen it yet (or even if you have) - enjoy!
YouTube presents the users\creators with the service of YouTube Annotations. The system is much more powerful than it seems at first, since is allows creating links between different videos, using buttons defined in the video window itself. The result is interactive videos, where the viewer can choose the narrative of the film by selecting the next stage each time. The development is Israely, which in itself is a source of pride. Above that it allows an amazing possibility to connect the audience better with the story.
A good example is this video is this (educational, but non-the-less fun) "Pressure Pic Problem".
יום ראשון, 9 במאי 2010
הרפתאות הנמלה - The Travels of an Ant
יום שני, 3 במאי 2010
רשמו לעצמכם - פטר והזאב -note: Peter and The Wolf
יום רביעי, 28 באפריל 2010
Mr. Freeman
דבר אחד אפשר להגיד על זה: לא נגענו.
מתוך הפוסט "20 שאלות של התאחדות הרשת הסוציאלית" (תרגום חופשי ולא של כל הפוסט):
מי אתה מר פרימן?
אני – רעיון, מומר למהות ספרתית. אותו עיקר, שאנשים בלא-מודע מבינים על העולם. דימוי ומפתח למציאות חדשה.
למה אנשים שונאים זה את זה?
אנשים אוהבים זה את זה. אבל בגלל החינוך שלהם הם עושים את זה באופן מעוות. שומו לב. לאדם יותר קל לאהוב, מאשר לשנוא. ואלה שמבינים את זה, הם חזקים יותר.
אתה מהפכן?
כן. אני רוצה שאנשים יתחילו לחשוב.
כמה כסף עלתה ההפקה של הסרטונים הללו?
אני לא פרוייקט מסחרי, ואין לי קשר לפרסום, הצבעה באס אם אס ושיווק ויראלי. לכן קשה לי להגיד כמה אני עולה. יותר חשובה בהרבה המשמעות שלי.
האם העבודה שלך מוזמנת?
ההופעות שלי – הן הכרח.
שטויות במיץ עגבניות – אבל חשוב לשים לב להגשה. ללמוד דבר או שניים על בימוי והפקה "זולים". חלק מהעבודה מתורגמת לאנגלית להנאת הלא-רוסים שבינינו.
אתר של מר' פרימן (רוסית בלבד).
From the post “20 questions of the Social Network Union” (amateur translation by yours truly):
Who are you, Mr. Freeman?
I am an idea, converted into digital being. The core of mans unconscious understanding of the world. The image and key to the new reality.
Why do people hate each other?
People love each other. But because of their upbringing they have a twisted way of doing it. Look around you. Man finds it easier to love, then hate. And those who understand it are stronger.
Are you a revolutionist?
I am. I want people to start thinking.
How much did it cost to produce the videos?
I am a non-profit project and have nothing with commerce, sms-voting and viral advertising. This is why I find it hard to say how much do I cost. It is much more important to see what do I mean.
Is your work ordered by someone?
My performance is a necessary must.
Total BS, but look at the way it is presented. Let us learn a thing or two about “cheap” production. Some of the work is translated into English, for the enjoyment (and the cause!) of the non-Russian people among us.
The Mr. Freeman youtube channel
The Mr.Freeman official website (Russian only)
יום ראשון, 25 באפריל 2010
המירוץ לארנונה
יום ראשון, 11 באפריל 2010
פו הדב של פיודור חיטרוק 1971 - Winnie the Pooh by Feodor Khitruk
יום חמישי, 25 במרץ 2010
על אוסף אנימציה גרמנית בחולון ועל ארנבים בחומת ברלין - About the German animation collection and the rabbits of the Berlin wall
רשימת הסרטים המלאה בארועי האנימציה הגרמנית בסינמטק חולון.
היום אתמקד בסרט האחד שמבחינתי האפיל על כל האחרים, גם בעיצוב הייחודי שלו וגם בסיפור המיוחד שלו.
איזבלה פלוצ'ינסקה - אסטרהאזי 2009, 24:00 דק'.
הסרט מתחיל ממשפחת ארנבים בוינה, ששולחת את אחד מבניה היקרים וקטני-המימדים לעבר העיר ברלין, למצוא לו שם כלה, ועדיף "הכי גדולה שיש, כמה שיותר גדולה ככה יותר טוב". הארנב התרבותי, לבוש הג'קט והצעיף עולה על רכבת לעיר הגדולה, בה הוא עובר הרפתקאות שונות. השאלה שעולה בקרב כל מי שלא יודע כשהוא שומע את המילים האלה היא "למה שארנב יחפש כלה בברלין?", ומיד אחר כך מתבטלת השאלה עם כל הנונסנס האחר של הסרט, וזה נראה טבעי והגיוני. הארנב שומע ומדבר על חומת ברלין, שזה מין גן עדן לארנבות, וגם עם העובדה הזאת השלמתי בכיף.
פרט לתמונות מדהימות של ברלין, ותיעוד יפה של מאורע היסטורי מרגש - נפילת החומה והסוף להפרדה בין המזרח למערב, מוגש פה סיפור אמיתי ומרתק שלא יצא לי להיות מודעת אליו קודם: בשטח ההפרדה הקטן שבין שתי החומות, "שטח המוות", היתה מדשאה ובה חיו בכיף מאות אם לא אלפי ארנבים. הם חיו שם בשקט ובשלווה, היות ולאנשים אסור היה להיות שם, ואיסור זה נאכף בחומרה. כשצופים בסרט מקבלים את זה כחלק מהתסריט ולא תוהים על העניין יותר מדי, אך משהו בטירוף הזה הזיז אותי לבדוק את העניין.
לא מספיק שזאת האמת, אלא מסתבר שדווקא השנה שני סרטים של שני יוצרים פולנים שונים עוסקים בדיוק בסיפור הארנבים בחומה, ובארנבים כראי לתרבות האנושית סביב החומה ונפילתה.
הבמאי הפולני השני הוא בארטק קונופקה בסרטו התיעודי "ארנב נוסח ברלין" (תרגום חופשי), מסקר את קורות הארנבים אחרי נפילת החומה. מפליא הוא שרוב הארנבים נדדו מערבה, בדומה לאנשים, אחרי נפילת החומה, שכן הרגישו ששם ימצאו את השלווה הקלות גדולה יותר. הוא מתייחס גם ללחץ הנפשי שנגרם לארנבים כתוצאה מנפילת החומה, וממשיל אותו לטראומה שנגרמה גם לחלק מהאוכלוסייה במזרח ברלין, שלא הייתה מעוניינת במערב, ובחרה להשאר במזרח.
כתבה ב"גארדיאן" אודות הסרט של קנופקה, שהיה גם מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי.
וחזרה ל"אסטרהאזי". פרט לסיפור הייחודי שהגישה הבמאית הפולנייה על הארנב האציל מוינה המחפש כלה, אי אפשר להתעלם מטכניקה האנימטיבית שלה: היא משתמשת בחומר דמוי פלסטלינה ומורחת אותו על משטחים. נוצר מין תבליט הוא דומה לציור שמן עב-שכבות. שכבות של כאלה דימויים מרוחים מוצבות במרחק מסויים זו מזו ונוצרת תפיסת מרחב ייחודית. הדמויות שלה הן מאוד גולמיות, לעתים אף מלוכלכות. עיצוב הדמות לא מפחד להסתיר את עבודת היד, אלא שואב ממנה כוח, אנושיות אפילו. הלכלוך הבלתי מקובל הזה של הפלסטלינה הזכיר לי אנימציה סובייטית ועבודות של יאן שוונקמאייר הצ'כי. פלוצ'ינסקה עצמה גרה ועובדת בברלין, אך נולדה בפולין ולמדה שם חלק מהזמן. העניין גרם לי לתהות באשר לאסטתיקה מסויימת ששייכת לשלטון הקומוניסטי. הלכלוך והאקספרסיביות לעומת עבודות נקיות יותר בעולם המערבי: דיסני, ארדמן הבריטים, עם סרטי הפלסטלינה המאוד נקיים שלהם. זאת רק ספקולציה כמובן - אולי אקדיש לזה פוסט עם מחקר וקריאה אמיתיים. לי כמובן יש רגשות חמים ללכלוך, המריחה, המצב שבו דמות הולכת לחלוטין לאיבוד בתוך המדיה, ונשארת רק המהות ההכי עיקרית שלה. מעניין אותי הגבול הדק שאליו אפשר ללכת עם הטכניקה, במטרה לשחרר את המדיום לחופשי בלי לאבד את מוקד העניין, שהוא הדמות עצמה.
יום רביעי, 24 במרץ 2010
Get Out
יום רביעי, 17 במרץ 2010
Secondary motion תנועה משנית
יום רביעי, 24 בפברואר 2010
Elizaveta Skvartsova - Wait, be so kind אליזבטה סקוורטסובה
יום שני, 22 בפברואר 2010
טרי גיליאם והקרקס המעופף Terry Gilliam and the Flying Circus
טרי גיליאם ידוע היום יותר כבמאי של סרטי הקאלט "ברזיל", "12 קופים", "פחד ותיעוב בלאס-וגאס" המופתיים, ועוד כמה סרטים מעניינים כמו "הרפתקאות הברון מיכנהאוזן", "טיידלנד" וכנראה ששכחתי חלק.