אנימציה סובייטית חלק ב' - Soviet animation part 2

סיוזמולטפילם ייצרו ערוץ יוטיוב שבו ניתן למצוא לא מעט קלאסיקות סובייטיות - להלן כתובת העמוד:
http://www.youtube.com/user/Soyuzmultfilm?blend=2&ob=1
(יום אחד אני אלמד לעשות לינק יפה בתוך הטקסט...)

קונטאקט - ולדימיר טרסוב 1978
סרט משעשע מאוד, שפרט להיותו מדהים, ניתן להבחין בו בשני דברים מאוד ייחודיים:
הדבר הראשון הוא השימוש הלא שגרתי במה שבתרבות המערבית מזוהה עם הפסקול של "הסנדק".
הדבר השני הוא החופש לערבב טכניקות וצורות חומריות שונות באותו סרט. פה ארחיב ואומר שאנו, הצופים, רגילים לראות סרטים שהשפה שלהם היא אחידה. אחידות השפה הזאת יוצרת עולם שלם וסגור שקל לנו יותר להתחבר אליו. הסיבה להרס חוקיות העולם הזה צריכה להיות חשובה, כלומר לתרום להעברת הסיפור. זה לא הסרט היחיד שבו נעזר הבמאי במספר שפות להפריד בין עולם פנימי של דמות לבין עולמה החיצוני, אבל זה הסרט הראשון (והאחרון) שראיתי שבו משתמשים בשפות שונות לחלוטין בשביל לאפיין דמות השונה מסביבתה.

הערות והארות בנושא זה יתקבלו בברכה.

"Contact" by Vladimir Tarasov 1978
This funny picture, besides being totally awesome, has two interesting things about it:
The first thing is the unusual usage of what is identified in the western culture with "The Godfather" soundtrack.
The second thing is the freedom to mix different looks and textures in the same picture. Here I would like to expand this topic, and say that we as viewers are used to films where the style is uniform throughout the picture. This uniform creates a fully constructed world which is much easier to bind to. The reason to destroy this set or rules which dictates this new complete world must be important, contributing to the story. This is not the only picture where the director uses several styles to distinguish between the characters different worlds, but it is the first (and the last) film I have seen which uses such a difference to characterize and enhance the characters difference from the surrounding world.

Comments on this will be warmly greeted.

"פילם פילם פילם" - פיודור חיטרוק 1973

סביר להניח שחיטרוק יחזור לבלוג הזה עוד כמה פעמים. הסיפורים שהוא בוחר לספר מכילים רבדים שמדברים לכל גיל, ברמות שונות של התייחסות ביקורתית. הסיטואציות הקומיות שנוצרות אצלו מגיעות ממקומות לפעמים מרירים מעט.

בסרט הזה הוא בוחר לדבר על העשייה הקולנועית. כמה השתנה היום מאז?

"Film Film Film" by Feodor Khitruk 1973

Khitruk will probably visit this blog a few times. The stories he chooses to tell consist of quite a few layers which appeal to any age with various levels of critical observations. The comic situations he creates come sometimes from bitter places.
In this film he chooses to talk about film making. How much changed today from then?

שתי הדמויות של טלי - Talis two characters

טלי מציגה: בימוי שתי דמויות. בדרך כלל תרגיל הוא תרגיל ואין סיבה לחלוק אותו עם העולם. אבל הפעם הייתי חייבת לשתף בעבודה של מישהי אחרת, כי היא כל כך מגניבה - רגע בחיים.

Tali presents: two characters. Usually an exercise is an exercise and there is no reason to share it with the world. This time I had to share someone else's work, because it is so cool - a moment in life.

Enjoy!

תרגיל Exercise

תרגיל אנימציה - בימוי של שתי דמויות.

An animation exercise - two characters.

Dodudindon - Gobelins

בודה קצרה של בית ספר צרפתי בשם Gobelins

ממתק אמיתי של אנימציית דו מימד קלאסית. בעיני העבודה הזאת היא מושלמת: האורך שלה מאפשר את הראוותנות הויזואלית (גם מבחינה פרקטית הפקתית וגם מבחינת עומס על הצופה).

שווה לבדוק את כל ערוץ היו-טיוב שלהם. הם עושים "סרטים של פעם" תוך שימוש בתחכום, השכל והרגישות שאופייניים לתקופה שאנחנו חיים בה עכשיו.

A short by a French school called Gobelins.

True candy of classical 2D animation. In my opinion this work is perfect: its length allows the visual extravagance (both in the practical way and in the way of visual load on the viewer).

It is worthwhile to check out their entire youtube channel. They create "old time films" while using the sophistication, intelligence and sensibility which are found in our modern days.

עבודה חדשה-ישנה - Old-New Work

לא התכוונתי לייבש כל כך הרבה זמן ללא עבודה מקורית. היו כמה קשיים טכניים בדרך אבל זה בעבר.
עבודת וידאו למסיבת ההשקה של מגזין A5 - גליון הרמיקס. אמני וידאו קיבלו קטעים מוזיקליים ומתוכם נתבקשו לבחור אחד ולעשות לו אינטפרטציה.
מוזיקה של יואב חורב.

אתר הבית של מגזין A5:

http://www.thea5magazine.com/

Did not mean to let you dry for so long without an original work. There were some technical difficulties on the way but that is now in the past.
A video work for A5 magazine launch of the "remix" issue. Video artists received pieces of music they could choose from and create a video interpretation.
Music by: Yoav Chorev

Bill Plymptons "Idiots and Angels"

בשבוע האחרון יצא לי לצפות בסרט "החדש" של ביל פלימטון "אידיוטים ומלאכים". הסיבה שהוא "חדש" נעוצה בכך שהוא בעצם נעשה ב-2008, ואפילו בתחילת 2008 ליתר דיוק, כך שהוא חוגג שנתיים עוד מעט.

מדובר בסרט באורך מלא המגולל את קורותיו של אדם לא נעים במיוחד שצימח כנפיים יום אחד, ואלו מאלצות אותו להשתנות. פלימפטון עצמו מעיד שהוא היה מעוניין בשלב הזה לעשות סרט עם אנימציה מוגבלת יותר וסגנון גולמי מהרגיל, וכך הוא עושה. הסרט חסר טקסט מדובב, כך שמבחינה קולית הוא מלווה בקולות ובפסקול מרשים המלווא את האווירה. שכבות העפרון המונוכרומטיות בונות דמויות ייחודיות ומעט נלעגות, מציגות אנשים שאנחנו לא רוצים לחשוב עליהם, ואלו נותרים בשולי החברה הנוצצת שלנו. החברה המוצגת בסרט היא חברה מנוכרת, שתויה, מרושעת ודחוייה ומזכירה באופן כמעט מיידי את אותם אנשים עליהם שר טום ווייטס בעבודותיו המוקדמות יותר. גם האסוציאציה הזאת לא סתמית – שיר של טום וייטס משולב בפסקול הסרט.

החברה המנוכרת שמוצגת בסרט חולקת הרבה מן המשותף עם "האנשים הרגילים" – אנחנו הצופים. היא חולקת איתנו אותה שגרת חיים בינונית – להתעורר בכעס מהשעון המעורר, לרחוץ פנים, ללכת לעבודה. היא חולקת איתנו גם מיצריה - בין אם מדובר ברצון העז להצית רכב שתפס לנו את מקום החנייה הנדיר, ובין אם פשוט להתעמר ביצור חלש מאיתנו ברגעים שאנחנו לא מרגישים חזקים במיוחד.

האנימציה בסרט הזה היא מואד מוגבלת, מה שאפשר לספק תמונות עשירות יותר במגע יד: שרבוטי עפרון בונים תחושת חלל ומעניקים נפח לדמויות הרשומות. הדמויות בסרט הן חצי קריקטורה של עצמן, וההתנהגות שלהן קיצונית למדי, כך שברגעים האנושיים בהם נראית חמלה, היא מגיעה עם רכות ורגישות גדולה מאוד, גם בבימוי התמונה וגם בקצב ההתקדמות, בגודל המחוות של הדמויות. המעברים ממצב רגשי קיצוני כזה לאחר, או המעברים מחיי היומיום המוכרים אל הפנטזיה ההכי פרועה ויצרית שיש לאנשים, יוצרים יצירה שלמה וחלקה, שהצפיה בה מתרחשת "בנשימה אחת", בלי להרגיש את הכובד של סגנון האיור, או את אורכן של הסצינות.

פרט לפיתוח תסריט מבריק והתאמה מושלמת בינו לבין סגנון האנימציה, העלתה עבודתו של פלימפון שאלות בקרבי. אותן שאלות עולות בי כאשר אני רואה עבודה שמפירה חוקים ועדיין ממשיכה "לעבוד". שאלות של "מה מותר ומה אסור?" כתלמידה, יוצא כל הזמן לנסות להתמודד עם אתגרים בתרגילי בימוי, לנסות לנסח את החוקים שיגרמו לתרגיל "לעבוד", כלומר לעניין את הצופה, ובאיזשהו מקום "לרמות" בלי שהוא ירגיש. מתי מותר להוריד את כמות הפריימים בשנייה בלי שהדבר ייפגע בתחושת הזרימה של הסרט? האם מותר להכניס שוט סטאטי לחלוטין בתוך עבודה "נושמת"? איך לגרום לדמות להיות נרגשת בלי לשהתמש במחוות גופניות ענקיות נדושות? איך להחליט עד כמה שוט הוא מעניין וכמה זמן "מגיע לו"? לא נראה לי שמישהו מקבל תשובה חד משמעית על זה, זאת מין תחושה שמפתחים עם הנסיון, וכל עבודה שמישהו מכין מאתגרת אותו מחדש בשאלות האלה. אמן שמוכן לשאול את עצמו שאלות חדשות כל הזמן הוא אמן שמתפתח כל הזמן, ובשאילת השאלות האלה נעוץ כל הקושי בכל יצירה אמנותית.

ועכשיו למשהו אחר לגמרי:

הקרנה חד פעמית של סרט האנימציה החדש של וס אנדרסון "מר שועל מהולל" בסינמטק חולון, יום חמישי -4 לפברואר 2010 בשעה 08:30. הסרט נגנז בארץ (לא בדיוק ברור למה כל כך מזלזלים המפיצים בקהל כאן – יש כאן הרבה אנשים איטלגנטים! לא כולם רוצים לראות רק את אווטאר כל הזמן!)

בכל אופן – אני אלך להקרנה (בתקווה שיהיו כרטיסים), ואספר איך היה.

שיהיה שבוע טוב לכולם!

This week I got to watch the “new” Bill Plympton film “Idiots and Angels”. The reason for it being “new” is the fact that it was released in 2008, the beginning of 2008 to be exact, and therefore is celebrating two years quite soon.

“Idiots and Angles” is a full feature which tells a story of not-so-pleasant a man who grew a pair of wings unexpectedly one morning, and the wings force him to change. Plympton himself said that he wanted to make a film with a more “raw” style and limited animation, and so he did. The film "doesn't speak" but is full of voices and a superb soundtrack. Monochromatic layers of pencil build characters which are special and yet represent the people we don’t want to think of, those who are left at the outskirts of our glamorous society. The society presented in this film is alienated and drunk, evil and rejected, which automatically reminds the people described in earlier Tom Waits songs. This association is not coincidental – Tom Waits song is played through the soundtrack, half hidden.

The alienated society presented in this film shares a few qualities in common with the “regular people” – us the viewers. It shares with us the same daily routine – waking up mad at the alarm clock, washing the face, going to work. It shares some of the urges to – whether it’s the strong desire to light up a car which took the rare parking space, or to just abuse someone weaker when we ourselves are not at our strongest point.

The animation in the film is very limited, which allows supplying images richer in human touch: pencil sketches give spaces and characters volume and vitality. The characters in the film are half caricatures themselves with extreme behavior. So when comes a moment of compassion, it is served with sensitivity and softness both in the stage managing and the pace. The transition from one emotional state to another, or from the daily life routine to the wildest and most primal human fantasy, create a smooth full peace, viewing of which occurs “in one breath” without feeling the weight of the design or the length of the scene.

Except for developing a bright script and a perfect match to the animation style, Plymptons work raised questions in me. The same questions rise every time I watch a piece of work breaking rules and still “working”. Questions of “what am I allowed\not allowed to do?” As a student I have various direction challenges, I try defining the rules which will make something “work”, to make a peace interesting to the viewer, and yet to “cheat” somehow. When are you allowed to drop the frame rate? When can you use a totally static shot in a “breating” film? How can I show excitement of a character without using extreme emotional gestures? How long does a shot “deserve”? I don’t think anyone gets a straight answer for these questions. These are things we get answers to through work experience, and every work we do challenges us with these questions. An artist who is ready to ask himself new things all the time evolves constantly, and in asking those questions lies the difficulty in each work of art.

And now for something completely different:

One time viewing of “Fantastic Mr. Fox” by Wes Anderson at Holon Cinemateque, this Thursday, February the 4^th 2010 at 20:30. The film will not be distributed in Israel ( cannot see why the Israely ditributers have such little faith in their viewers – there are a lot of intelligent people here! Not everybody wants to watch Avatar all the time!)

Anyway – I will go to the viewing (if I have a ticket), and tell you how it was.

Have a nice week!

עוד השראה - או "אנימציה סובייטית חלק א'" More inspiration - or "Soviet Animation - Part 1"

לאנימציה האירופאית והאמריקאית שני מוצאים שונים. זו האמריקאית התפתחה מהקומיקס ואילו האירופאית מתיאטרון הבובות. נכון שבעולם המודרני הן נפגשו וכעת שואבות השראה זו מזו כך שאין להבדיל יותר, אבל אין להתעלם מההבדל הגדול שבשתי צורות החשיבה.

הפוסט הזה מוקדש לסרטונים שמהווים מבחינתי מקור השראה גדול, גם בתסריט עצמו וגם בגישה הייחודית שיש לאמן הזה, יורי נורשטיין, לעבודת האנימציה שלו.

קיפוד בערפל - 1975

כשהייתי קטנה לא הבנתי את הסרט הזה, לא אהבתי אותו, וההורים אהבו ולא יכלו להסביר למה. הוא בנוי באופן מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לראות בסרטי אנימציה, ובפרט בזו המיועדת לילדים. אין צבעים צעקניים, אין תנועות מוגזמות, אין פסקול מתוק. יש פסקול - ועוד איך יש. גם הריגוש שם, אלא שהריגוש הזה הוא מעט מתחת לפני השטח, מפתיע מתוך שכבות הציור והצילום של הסרט. הריגוש שמגיע ממקומות לא שגרתיים באנימציה, מקומות של עיוורון, טשטוש ואי בהירות.

הסרט מובא כן עפ כתוביות באנגלית, כמו שהוא יצא באוס, הדי וי די Masters of Russian Animation הממולץ בחום (וגם ניתן להשגה די בקלות בעידן הכה-נגיש הזה).

European and American animation have different origins. The American animation developed from comic books, while the European animation evolved from puppet theatre. It is true that in modern times they have merged into each other, but let us not ignore the great difference between those two ways of thinking.

This post is dedicated to films which are of great inspiration for me, both in the script and in the special approach this artist, Yuri Norstein, takes in his animation work.

Hedgehog in a Fog - 1975:

When I was little I neither understood nor liked this film. My parents though, loved it but could not explain why. It "works" differently then animation we are used to see, especially the work aimed for kids. No vivid colours, no exadurated gestures, no sweet soundtrack. But the soundtrack is there indeed, and so is the excitement, only it is hidden a bit underneith the surface, surprising between the layers of footage and film. This excitement comes from unusual places in animation, from places of partial blindness and blur.

The film is presented here with superb English subs, as it came out in a DVD collection called "Masters of Russian Animation". The collection is highly recommended, and quite easy to get hold of in our digital age.

Enjoy!

עוד חומר על יורי נורשטיין בויקיפדיה (אלא מה?)

http://en.wikipedia.org/wiki/Yuriy_Norshteyn

אגדת האגדות 1979:

עוד עבודה בלתי נשכחת של נורשטיין היא "אגדת האגדות". עבודה זו היא מחתרתית יותר, ולא שודרה בטלויזיה תקופת מה מפאת נושאים "שנויים במחלוקת" בהם הסרט עוסק. כאן מובא רק שליש מהסרט ואני ממליצה בחום להשיג אותו ברזולוציה סבירה יותר.

צפיתם בסרט, ולא הבנתם? זה בסדר גמור. אני עובדת על זה עד עכשיו, וזו תהיה לפחות הפעם השישית שבה צפיתי בסרט הזה. הסרט הזה לא עושה טובות לאף אחד, הוא לא מסביר ולא מבהיר. הוא אפילו לא מספר על מה הוא - וזה עדיין עובד. דוגמא לסרט שלא בנוי לפי עקרונות "יסודות כתיבת תסריט" כמו שהם מועברים בצורה קלאסית. הוא עובד עם הצופה דרך רגשותיו ולא ההגיון שלו.

Tale of Tales 1979:

Another unforgettable work by Yuri Norstein is "Tale of Tales". This work is more "underground" and was not aired for a while due to the "controversial" subjects which it presented. Here only a third of the film is available, and I strongly recommend to find it in a fair resolution.

You watched the film and didn't understand? That's perfectly OK. I am still working on it , and that would be about the sixth time I watched it. This film does not "do favours" to anyone. It does not explain or clarify its intentions. It doesn't even tell us what is it about - and it still works. An example of a film which is not constructed on the "basics of screenplay writing" in the classic meaning. It works with the viewers emotions and not with his reason.

Additional material on "Tale of Tales":

http://en.wikipedia.org/wiki/Tale_of_Tales_(film)