בשבוע האחרון יצא לי לצפות בסרט "החדש" של ביל פלימטון "אידיוטים ומלאכים". הסיבה שהוא "חדש" נעוצה בכך שהוא בעצם נעשה ב-2008, ואפילו בתחילת 2008 ליתר דיוק, כך שהוא חוגג שנתיים עוד מעט.
מדובר בסרט באורך מלא המגולל את קורותיו של אדם לא נעים במיוחד שצימח כנפיים יום אחד, ואלו מאלצות אותו להשתנות. פלימפטון עצמו מעיד שהוא היה מעוניין בשלב הזה לעשות סרט עם אנימציה מוגבלת יותר וסגנון גולמי מהרגיל, וכך הוא עושה. הסרט חסר טקסט מדובב, כך שמבחינה קולית הוא מלווה בקולות ובפסקול מרשים המלווא את האווירה. שכבות העפרון המונוכרומטיות בונות דמויות ייחודיות ומעט נלעגות, מציגות אנשים שאנחנו לא רוצים לחשוב עליהם, ואלו נותרים בשולי החברה הנוצצת שלנו. החברה המוצגת בסרט היא חברה מנוכרת, שתויה, מרושעת ודחוייה ומזכירה באופן כמעט מיידי את אותם אנשים עליהם שר טום ווייטס בעבודותיו המוקדמות יותר. גם האסוציאציה הזאת לא סתמית – שיר של טום וייטס משולב בפסקול הסרט.
החברה המנוכרת שמוצגת בסרט חולקת הרבה מן המשותף עם "האנשים הרגילים" – אנחנו הצופים. היא חולקת איתנו אותה שגרת חיים בינונית – להתעורר בכעס מהשעון המעורר, לרחוץ פנים, ללכת לעבודה. היא חולקת איתנו גם מיצריה - בין אם מדובר ברצון העז להצית רכב שתפס לנו את מקום החנייה הנדיר, ובין אם פשוט להתעמר ביצור חלש מאיתנו ברגעים שאנחנו לא מרגישים חזקים במיוחד.
האנימציה בסרט הזה היא מואד מוגבלת, מה שאפשר לספק תמונות עשירות יותר במגע יד: שרבוטי עפרון בונים תחושת חלל ומעניקים נפח לדמויות הרשומות. הדמויות בסרט הן חצי קריקטורה של עצמן, וההתנהגות שלהן קיצונית למדי, כך שברגעים האנושיים בהם נראית חמלה, היא מגיעה עם רכות ורגישות גדולה מאוד, גם בבימוי התמונה וגם בקצב ההתקדמות, בגודל המחוות של הדמויות. המעברים ממצב רגשי קיצוני כזה לאחר, או המעברים מחיי היומיום המוכרים אל הפנטזיה ההכי פרועה ויצרית שיש לאנשים, יוצרים יצירה שלמה וחלקה, שהצפיה בה מתרחשת "בנשימה אחת", בלי להרגיש את הכובד של סגנון האיור, או את אורכן של הסצינות.
פרט לפיתוח תסריט מבריק והתאמה מושלמת בינו לבין סגנון האנימציה, העלתה עבודתו של פלימפון שאלות בקרבי. אותן שאלות עולות בי כאשר אני רואה עבודה שמפירה חוקים ועדיין ממשיכה "לעבוד". שאלות של "מה מותר ומה אסור?" כתלמידה, יוצא כל הזמן לנסות להתמודד עם אתגרים בתרגילי בימוי, לנסות לנסח את החוקים שיגרמו לתרגיל "לעבוד", כלומר לעניין את הצופה, ובאיזשהו מקום "לרמות" בלי שהוא ירגיש. מתי מותר להוריד את כמות הפריימים בשנייה בלי שהדבר ייפגע בתחושת הזרימה של הסרט? האם מותר להכניס שוט סטאטי לחלוטין בתוך עבודה "נושמת"? איך לגרום לדמות להיות נרגשת בלי לשהתמש במחוות גופניות ענקיות נדושות? איך להחליט עד כמה שוט הוא מעניין וכמה זמן "מגיע לו"? לא נראה לי שמישהו מקבל תשובה חד משמעית על זה, זאת מין תחושה שמפתחים עם הנסיון, וכל עבודה שמישהו מכין מאתגרת אותו מחדש בשאלות האלה. אמן שמוכן לשאול את עצמו שאלות חדשות כל הזמן הוא אמן שמתפתח כל הזמן, ובשאילת השאלות האלה נעוץ כל הקושי בכל יצירה אמנותית.
ועכשיו למשהו אחר לגמרי:
הקרנה חד פעמית של סרט האנימציה החדש של וס אנדרסון "מר שועל מהולל" בסינמטק חולון, יום חמישי -4 לפברואר 2010 בשעה 08:30. הסרט נגנז בארץ (לא בדיוק ברור למה כל כך מזלזלים המפיצים בקהל כאן – יש כאן הרבה אנשים איטלגנטים! לא כולם רוצים לראות רק את אווטאר כל הזמן!)
בכל אופן – אני אלך להקרנה (בתקווה שיהיו כרטיסים), ואספר איך היה.
שיהיה שבוע טוב לכולם!
This week I got to watch the “new” Bill Plympton film “Idiots and Angels”. The reason for it being “new” is the fact that it was released in 2008, the beginning of 2008 to be exact, and therefore is celebrating two years quite soon.
“Idiots and Angles” is a full feature which tells a story of not-so-pleasant a man who grew a pair of wings unexpectedly one morning, and the wings force him to change. Plympton himself said that he wanted to make a film with a more “raw” style and limited animation, and so he did. The film "doesn't speak" but is full of voices and a superb soundtrack. Monochromatic layers of pencil build characters which are special and yet represent the people we don’t want to think of, those who are left at the outskirts of our glamorous society. The society presented in this film is alienated and drunk, evil and rejected, which automatically reminds the people described in earlier Tom Waits songs. This association is not coincidental – Tom Waits song is played through the soundtrack, half hidden.
The alienated society presented in this film shares a few qualities in common with the “regular people” – us the viewers. It shares with us the same daily routine – waking up mad at the alarm clock, washing the face, going to work. It shares some of the urges to – whether it’s the strong desire to light up a car which took the rare parking space, or to just abuse someone weaker when we ourselves are not at our strongest point.
The animation in the film is very limited, which allows supplying images richer in human touch: pencil sketches give spaces and characters volume and vitality. The characters in the film are half caricatures themselves with extreme behavior. So when comes a moment of compassion, it is served with sensitivity and softness both in the stage managing and the pace. The transition from one emotional state to another, or from the daily life routine to the wildest and most primal human fantasy, create a smooth full peace, viewing of which occurs “in one breath” without feeling the weight of the design or the length of the scene.
Except for developing a bright script and a perfect match to the animation style, Plymptons work raised questions in me. The same questions rise every time I watch a piece of work breaking rules and still “working”. Questions of “what am I allowed\not allowed to do?” As a student I have various direction challenges, I try defining the rules which will make something “work”, to make a peace interesting to the viewer, and yet to “cheat” somehow. When are you allowed to drop the frame rate? When can you use a totally static shot in a “breating” film? How can I show excitement of a character without using extreme emotional gestures? How long does a shot “deserve”? I don’t think anyone gets a straight answer for these questions. These are things we get answers to through work experience, and every work we do challenges us with these questions. An artist who is ready to ask himself new things all the time evolves constantly, and in asking those questions lies the difficulty in each work of art.
And now for something completely different:
One time viewing of “Fantastic Mr. Fox” by Wes Anderson at Holon Cinemateque, this Thursday, February the 4th 2010 at 20:30. The film will not be distributed in Israel ( cannot see why the Israely ditributers have such little faith in their viewers – there are a lot of intelligent people here! Not everybody wants to watch Avatar all the time!)
Anyway – I will go to the viewing (if I have a ticket), and tell you how it was.
Have a nice week!
