טרי גיליאם ידוע היום יותר כבמאי של סרטי הקאלט "ברזיל", "12 קופים", "פחד ותיעוב בלאס-וגאס" המופתיים, ועוד כמה סרטים מעניינים כמו "הרפתקאות הברון מיכנהאוזן", "טיידלנד" וכנראה ששכחתי חלק.
את דרכו התחיל דווקא כמאייר בעיתון סטודנטים, כאשר בעזרת תושייה ומקרה סינכרוניות התגלגל למערכת מגזין "!Help" המהפכני דאז ששימש השראה גדולה לגיליאם. על קורות החיים של גיליאם, ועל עשייתו הקולנועית יש טקסטים די והותר באינטרנט, ואם זה מעניין תמיד אפשר לקרוא. לרגל זה שנתקלתי בסדרה הדוקומנטרית על פועלה של קבוצת מונטי פייטון, נמלא ליבי השראה לחזור אל הקרקס המעופף, הפעם ממרומים של עשר שנים נוספות בגיל לפעם האחרונה שצפיתי בהם.
בקבוצת מונטי פייטון גילמן סיפק את קטעי האנימציה, עליהם שקד לבד במהלך הזמן שניתן להפיק תוכנית: הוא היה מגיע לישיבה שבה נאמר מה תהיה רוח הדברים בתוכנית לאותו פרק, ואחר כך היה מסתגר בחדרו, ומופיע שוב ליום העריכה כאשר בידיו אנימציות מוכנות.
טכניקת העבודה היא בעיקר קאט-אאוט מגוונים וצבעוניים, בלי חשש להשתמש בתמונות מן המוכן, מה שלמשווה לסרטונים מראה דאדאיסטי. הדאדא מגיעה לכדי שלמות גם בתוכן חסר המעצורים, ההפתעה הגדולה שבלא צפוי. חוסר הצפיות הוא בהתרחשות ההזויה מבחינה סיפורית, שבדרך כלל מלווה בסאונד אפקטיבי ומצומצם, מלווה במרחק שבין המדיום הראליסטי (צילום קאט אאוט או ציור מפורט) לבין ההתרחשות הכל-כך שונה מהמציאות.
תהיתי לאחרונה לגבי מידת הקשר למציאות שאמור להיות בסרט אנימציה. ברור הרי שאי אפשר לחלוטין להתנתק מהקרקע ולזנוח את כל החוקים, שכן ככה ייאבד הקשר עם הצופה לחלוטין. אם הצופה לא יכול לזהות חלקים מהמציאות שלו בסרט, בין אם באלמנט ויזואלי או בהזדהות רגשית עם הדמויות, הסרט לא מתקשר. מאידח יש גווני אפור - אם היינו רוצים חיקוי של המציאות לא היינו עוסקים באנימציה וגם כנראה לא בקולנוע. גיליאם מדגים יפה למדי כמה רחוק אפשר לקחת את המשחק הזה. העיסוק בדבר ממשיך להראות גם בקריירה הקולנועית העשירה שלו: "פחד ותיעוב בלאס וגאס" כולו על גבול ההזייה במודע ולעניין, "12 קופים" משגר את הצופה בין העולמות עד שהגבול מיטשטש. הדוגמאות בסרטיו עוד רבות, אבל אני לא יאיר רווה. בכל מקרה - הנה חתיכה מתוך "הקרקס המעופף". מגרד לי באצבעות....
:)
Terry Gilliam is today more known as the director of the cult films "Brazil", "12Monkeys", "Fear and Loathing in Las-Vegas", and a few more interesting features such as "The Adventures of Baron Munchausen" and "Tideland".
Gilliam had started his way as an illustrator in the student paper, and with a bit of gumption and luck he turned out to work for "Help!" magazine, which was both revolutionary at the time, and a source of great inspiration. About the history of Terry Gilliam there is enough material in the net, and if it is of any interest, one can read. Due to the fact I bumped into the Monty Python documentary series, I felt the desire to get back to the Flying Circus, this time with the addition of ten years to my age.
In the Monty Python group Gilliam provided the animations for each episode, on which he worked alone for the time there was to produce an episode: he would arrive to the initial meeting of every episodes theme, and once the theme was decided upon, he would close up in his room and animate, until he had to submit the final animation for editing into the episode.
The work technique is mostly cut-outs, diverse and colourful, without fear to use ready-made pictures and photographs, which gives the animations a DADA look. The DADA reaches perfection in the unconstrained material, the great surprise of the unexpected. The lack of prediction in the strange story, which is usually supported by effective sound, is accompanied by the distance between the realistic medium (photography or detailed drawing) and the completely obscene narrative.
I was lately wondering about the distance of an animation from reality. It is quite clear that you cannot completely detach from the ground and abandon all rules, since the viewer will get totally lost. If the viewer cannot identify parts of his own reality in the film, whether it is a visual element or familiarity with the characters emotions, the film does not communicate. There are shades of grey too - if we wanted to only copy reality we would not do animation or cinema at all. Gilliam gives a good example on how far you can get playing this game. The interest he has in this thing continues to show throughout his career later on too: "Fear and Loathing in Las-Vegas" is on the verge of the hallucination, "12 monkeys" sends the viewer back and forth between worlds until the separation is blurry. There are more examples, nut I am not Iair Rave (film critic). Any way - here is a peace of the Flying Circus animation. It really makes you wanna get to work :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה