בתחילת הדרך הספק גדול מהבטחון. כל ביקורת שלילית, התעלמות, או ליטוף על הראש אפילו מרגיש כאילו שהעשייה שלך לא באמת הייתה שווה את המאמץ. באנימציה הכאב גדול כי מדוברת בשעות, ימים וחודשים של עבודה אפילו. קיוויתי עמוק בפנים שלא אגיע אל המקום הזה לעולם, ואם ההחלטות שלי יהיו נכונות ויתקבלו בשיקול דעת ובזמן סביר אוכל להוציא תוצר שמוצא חן. זה אפילו עבד בשבילי לאורך זמן בלתי רגיל, והביא אותי לחשוב שצדקתיי.
לפני כמה שנים רציתי להרשם לבצלאל, ללמוד אמנות דווקא. היה לי טאץ' לזה בזמנו (גם הוא התנדף בגלל עליה ברמת הניתוח שבגללה ממש כיף להסתובב איתי במוזיאון, אבל לא אגע כנראה ביצירה מושגית יותר). שכנתי אמרה לי שבצלאל מרעיל, ולא בהכרח מסיבות אמיתיות וביקורת בונה. היא אמרה לי שאנשים יוצרים מהקרביים שלהם ושבוע-שבוע מגישים אותם קרביים לביקורת בכיתה, של תלמידים ומורים. אותה ביקורת שמקבלים שם לרוב שלילית, ואינה מבוססת על נוכחות או העדר איכות מהעבודה. לא חשבתי שתהיה לי בעיה להגיש עבודה ולהתמודד עם ביקורת שלילית, הרי ברור שלא בעיני כולם הדבר מוצא חן. התבדיתי, ולא הייתי צריכה ללכת עד בצלאל בשביל זה.
לפני כחודש ישבתי בבר תל-אביבי "מאגניב", הגעתי עם החצי השני לארוע אמנות מחתרתי, והוקרנו בו סרטוני אנימציה של סטודנטים שזה עתה סיימו את בצלאל. היכרות עקיפה מצאה אותנו מקשקשים עם אותם מסיימים שישבו על ספה ושתו בירה. לכולם היה מבט קרב בעיניים, כאילו הם מותקפים. הם היו חבורה לא קטנה, ופרט לשני יוצאי דופן היתה תחושה כאילו שהם יצאו עכשיו ממין טירונות הזויה.יוצא דופן היהובחור אחד שפרש מהלימודים בשנה שלישית,שבלט בשל העדר הבעת הבולדוג. לא יכולתי שלא לחשוב שיש קשר בין הדברים. מה עושים להם שם בבצלאל? פעם אחרונה שבדקתי טירונות היתה קצרה יותר מארבע שנים, וייתכן שמזיקה פחות?
ישנן דרכים כל כך רבות להכשל: אפשר ללכת לאיבוד בתוך העשייה, אפשר להתאהב בנושא בעיוורון ולא להצליח למקד את תשומת הלב, לשכוח שזה סרט ולא עבודת וידאו או קומיקס. אפשר כל כך לאהוב את הדמויות שלא עולה על הדעת לפגוע בהן או להשפיל אותן, למרות שזה מה שצריך לעשות. אפשר לפתח ארט בלתי אפשרי לביצוע, או לחלופין בלתי אפשר לצפייה של יותר משלושים שניות. אפשר לפתח הכל נכון אבל לפשל עם הסאונד, ושוב עולה השאלה האם הסאונד לא יותר חשוב לפעמים ממה שרואים? אפשר לעשות הכל נכון אבל לאחר את ההגשה ביום, או שבוע. כל הערך של העבודה בטל בשישים כשהיא לא מוגשת בזמן, או בקונטקסט המתאים. חודשים של עבודה יכולים להעלם, להתפוגג. עמוק בפנים אנחנו לא תמיד רוצים להציף אותם שוב, כי הביטול כל כך כואב.
כולם מתישהו נכשלים, השאלה היא איך להתרומם ולהמשיך ליצור? איך קמים ומתיישבים שוב לעבוד, למרות הפיתוי להישאר במיטה שתמיד אוהבת אותנו, טלויזיה שתמיד מעבירה את זמננו, לפגוש חברים ששמחים לראות אותנו, או ללכת לשיעור יוגה ארוך במיוחד, בשביל הגוף והנפש? איך לקבל שוב את העול היצירתי, ולשכנע שיש הרבה טוב שיכול לצאת מתחת לידיים?
רוב האמנים מנהלים לעצמם את הזמן. לעתים קרובות היצירה האישית היא בכלל לא מקור הכנסה, מה שמקשה עוד יותר לגשת לעניין וקופץ לו התירוץ של "עכשיו צריך לעבוד, כי צריך להתפרנס". אפשר להתחבא מהיצירה כמה שרוצים, אבל תמיד יגיע רגע שבו היא תזחל מתחת לקרקפת ותדגדג את הראש. זה לא יהיה דגדוג נעים כי אם דפיקה בדלת, נקישות עזות, קשות וכואבות, קול קורא "קומי ותחיי את החיים שאת רוצה!"
איזה פחד...
At the beginning doubt is greater then confidence. Every negative criticism, disregard, or even the wrong pet on the head feels like the work is not worth the effort. In animation the pain is worse, since it is a greater deal of hours, days and even months of work. Deep inside I hoped I never reach this place, and with the right decisions, made in a reasonable time I would be able to produce a fine product. It even worked out for me for a longer period of time then I could expect, and lead me to think this is possible.
A few years ago I thought about going to Bezalel School Of Art, for contemporary art actually. I had a touch for it (which evaporated as my ability to analyse art thoroughly grew. it made me a very fun museum buddy but I seriously doubt I touch this again). My neighbor told me Bezalel is poisonous, and not necessarily for good reason. She told me that people create from the depth of their guts, and serve those guts on a plate week by week, exposed to criticism of the students and teachers. This criticism is mostly negative, and not really based on presence or lack of Quality in the presented work. I didn’t think I would have problem with criticism, but I was wrong, and I didn’t have to go as far as Bezalel to learn that.
About a month ago I arrived with my other half to a trendy bar in Tel Aviv, to participate (passively) in an underground art event. There was a screening of animation shorts there, most of which were done by Bezalel graduates of that year. Through indirect acquaintance I found myself in conversation with those students. They all had this aggressive look in their eyes, as if they are under attack. The group was not small, and with two exceptions only, they looked like they just finished a weird military training camp. One of the exceptions was a guy who dropped out in the third year, and I couldn’t ignore the connection. What are they doing to them in Bezalel? Last time I checked, military training took less then four years, and probably was less damaging.
There are many ways to fail: get lost in the creation, fall in love with the subject or topic so blindly, forget that this is a film and not video art or comics. You can love your characters so much you can’t hurt or humiliate them, even though it is the right thing to do. You can develop art concept which is not possible to work with, or view for over 30 seconds. You can develop everything all right, but mess up the sound, and again the question of the importance of the sound in the all-in-all creation rises. You can do perfect but be late by a week, a day or even an hour. All value of work is lost once it is not seen. Months of work fade away, and it is so hard to raise them back from the dead, because the scorn hurts so bad.
Everyone fails sometime, and the question is how to get up and continue creation? How to sit and get back to work, even though the bed seems so soft and warm and loves us unconditionally, TV is always there to amuse us, friends who are always happy to see us, and a long yoga class is good for your mind and body? How to embrace the burden of creation and convince yourself that there is a lot of good which can come out?
Most artists manage their own time. Often their artistic work is not their income at all, which makes it even harder: there is always the excuse of “I have to make a living now”. You can hide from your creativity as much as you want, but there will be a moment it will crawl under your skin and tickle you in the back of your head, It won’t be pleasant, but more like a pound on the door, hard bangs echoing in your head, a voice calling “get up and live the life you want!”
Scary...
super like!
השבמחק